תמיר גרנות
פרשת נח
אכילת בשר לפני ואחרי המבול
א.פתיחה – העולם שאחרי המבול
הקב”ה הביא מבול לעולם מפני שהוא חשב שאין עולם כזה ראוי להתקיים; כך נאמר בפרשתנו:
“וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה…קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם”(ו:יב-יג).
אילו חשב הקב”ה שאין העולם ראוי להתקיים כלל, לא היה מקיים את נח ומשפחתו ואת בעלי החיים לאחר המבול, וקיומם של אלה גם לאחר המבול מוכיח שהקב”ה רוצה בעולם ובאדם, אלא שלא באותו עולם שהיה לפני המבול.
אלא שכאן נשאלת שאלה חמורה: אם העולם שאחרי המבול יהיה אותו עולם שלפניו, מי יערב לכך שהוא לא יתדרדר לאותה דיוטא תחתונה אליה הגיע העולם הטרום-מבולי? אם אכן זהו תרחיש אפשרי – מה מטרתו של ניסוי חוזר זה, שאינו מבטיח סיכוי לעולם טוב יותר? ועוד, הרי הקב”ה מבטיח שלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ (ט:יא), ואם אכן כך – יש להניח שהקב”ה מאמין בעולם החדש יותר מאשר בזה הישן; מדוע?
כדי שהעולם אכן יהיה שונה ובעל פוטנציאל גבוה יותר, הוא צריך להיות בנוי על יסודות שונים. ואכן, בציוויו לנח, הקב”ה קובע את ה’סדר העולמי החדש’. החידוש קשור בעיקר בשני תחומים:
- א. הגדרה מחדש של יחסי האדם ובעלי החיים.
- ב. איסור שפיכת דם – ההגדרה היסודית של יחסי אדם לאדם.
וכך לשון הפסוקים בפרק ט’:
(א) וַיְבָרֶךְ אלוקים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:
(ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:
(ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:
(ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:
(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם:
(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אלוקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:
(ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ:
הדגשתי את הפסוקים שכפי הנראה נמצאים בהם החידושים העיקריים של הפרשה, כפי שכתבנו לעיל. החידוש ניכר על רקע ציוויי האדם בפרק א’:
(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אלוקים וַיֹּאמֶר לָהֶם אלוקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
(כט) וַיֹּאמֶר אלוקים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:
(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:
הפסוקים בפרשתנו, בתחילת פרק ט’, מתייחסים לפסוקים אלו, וחוזרים או משנים את הנאמר בהם, וכפי שצויין כבר לעיל – בפסוקים בפרשת הבריאה אין איסור על שפיכות דמים, ואין גם היתר לאדם לאכול בשר, אלא רק צמחים.
בדברים להלן, ברצוני לעמוד על משמעות השינוי בין הציווי המקורי לבין זה המחודש, לאחר המבול, ולנסות להבין: מדוע יש בשינוי זה כדי להעמיד יסודות חדשים לעולם, שייתנו סיכוי גדול יותר לאי-השחתתו?
ב. מבט נוסף לפרשת הבריאה
חוסר המעמד של עולם הצומח
בשיעור על פרשת בראשית דיברנו ארוכות על המבנה והסדר של פרק א’ בספר בראשית, וחשיבותו להבנת מעמדן של המחלקות השונות בבריאה. סיימנו את השיעור בשתי שאלות, שנחזור לדון בהן כעת.
הספק העיקרי התעורר בקשר ליחסים שבין עולם בעלי החיים לבין האדם, לאור הבריאה ביום השישי, ובמיוחד לגבי מעמדו של הצומח. נפתח את דיוננו מהנקודה השנייה דווקא.
מכמה כיוונים בפרק א’ עולה שעל פי התורה אין למחלקת הצומח מעמד מיוחד בפני עצמה:
- א. כפי שציינו בשיעור שעבר, מיקומו של הצומח ביום ג’ מעיד על כך שהוא איננו שייך לצבא העולם, כלומר לברואים שעבורם העולם נברא; הוא שייך למסגרת ולתשתית, “השמים והארץ”, שתיאור בריאתם מצוי בשלושת הימים הראשונים, ומתאפיין בתהליכים של הבדלה וקריאה.
- ב. הבלעתה של בריאת הצמחים באותו יום של בריאת הארץ מעידה על כך שאין כאן בריאה בפני עצמה, שיש לה יחידת זמן נפרדת. הצומח נברא בהמשך לארץ, שהובדלה ונקראה בשם ביום השלישי, ולכן הוא נתפש כחלק ממנה. המסורת מייחסת מעלה מיוחדת ליום ג’ מפני שנאמרו בו פעמיים “כי טוב”; פשטות הדברים היא שכיוון שיש בו שתי יצירות, יש להן גם שני סיכומים או אישורים: “כי טוב”.
- ג. זאת ועוד: לשון הכתובים בפרק א’ מראה שהתורה איננה רואה בבריאת הצומח מעשה עצמאי, אלא הוצאה מן הכוח אל הפועל של הטמון בארץ:
(יא) וַיֹּאמֶר אלוקים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא…וַיְהִי כֵן.
ומיד:
(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ. וַיַּרְא אלוקים כִּי טוֹב:
לא נאמר: “ויעש אלוקים את הדשא” או “יהי עשב” כנאמר בשאר היצירות, וודאי לא “ויברא”, אלא נאמר שה’ אמר לארץ להוציא מתוכה, והיא אכן עשתה כאשר נאמר. ניסוח זה מבליט את ייחוסו של הצומח לארץ, וראייתו כחלק ממנו.
מעמד ממלכת החי לעומת מעמד ממלכת הצומח
כדי לחדד נקודה זו, יש להשוות תיאור הזה עם תיאור יצירת בעלי החיים.
בתחילת בריאת הדגים נאמר: “ישרצו המים ועוף יעופף” (א:כ); כאן עוד אפשר לטעון שיש הקבלה בין הוצאת המים את הדגים לבין הוצאת הארץ את הצומח, אך ההמשך מכריע באופן שונה: “ויברא אלוקים את התנינים..” (כא), כלומר – לא שהמים שרצו מכוחם דגים, אלא הייתה בריאה, וכפי שהוסבר בשיעור הקודם – בריאה היא יצירה בפני עצמה, שאיננה יכולה להיות מוסברת רק על ידי הסיבתיות הקודמת לה. לעניות דעתי, הפירוש העדיף לביטוי “ישרצו המים” הוא ישרצו בתוך המים, ולא מן המים.
לגבי בעלי החיים שעל הארץ נאמר “תוצא הארץ נפש חיה למינה” (כד); כאן הדמיון לנאמר בצומח הוא מושלם, כלומר – הארץ מוציאה, אך ההמשך יוצר הבחנה: “ויעש אלוקים את חית הארץ למינה (כה) – לא כמו שנאמר בצומח “ותוצא הארץ נפש חיה” אלא “ויעש”.
אפשר לפלפל הרבה במשמעות המדעית, הפיסיקלית או הביולוגית של ההבדלים בין הצומח לבין החי ובהבדל שבין שניהם לבין הדומם. דומני שלא יהיה בפלפול כזה תועלת להבנת התורה כאן. התורה איננה מתכוונת לקבוע מנקודת ראות בוטנית או ביולוגית שהאורגאניזם החי שונה מן הדומם שינוי מוחלט והצומח לא. בודאי שתהליכי הצמיחה, הפריון והחיים עצמם הקיימים בצומח, מבדילים אותו איכותית מן הדומם; התורה מעוניינת לקבוע את הסטאטוס שלו, וזוהי זו שאלה אתית – ולא מדעית.
קביעת הסטאטוס מנוסחת בלשון הסיפור של התורה, אבל את משמעותה יש לבקש אי שם בין האונטולוגיה לבין האתיקה. כלומר, יש כאן שאלה של תפישת היש המסויים (אונטולוגיה), ויש שאלה של היחס הראוי אליו (אתיקה). והנה, התורה קובעת כי לצומח יש מעמד כשל הדומם. כלומר, חשיבות קיומו היא עבור הברואים שעליהם יסופר מאוחר יותר, ולא לשם עצמו. מבחינה אתית, העובדה שיש בצומח יסודות של חיים שאינם נמצאים בדומם, אינה מקנה לו מעלה, אלא חסרון – הוא ראוי למאכל. החיים מתקיימים על הארץ ובזכות הצומח; היום השלישי מכין את האפשרות לקיומם של החיים, עליהם ידובר ביום החמישי ובעיקר – ביום השישי.
אם כך, מצאנו את התשובה לאחת מהתמיהות שהעלנו בשיעור הקודם, על העדר החפיפה בין המאמרות לבין הימים: לצומח יש מאמר נפרד, מפני שגם מבחינה אובייקטיבית וגם מבחינה פונקציונאלית הוא שונה לגמרי מן הארץ הדוממת. אולם, הוא שייך לאותו יום, היום השלישי, מפני שמעמדו, למרות זאת – או אולי בגלל זאת – הוא בדיוק כשל הארץ: מכשיר לקיומם של החיים שייבראו ביום השישי , ותו לא.
לפי דברינו לעיל, הפסוק “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”, שיש לבארו כמתייחס לכל שלושת הימים הראשונים, בהם נבראו שמים וארץ, מתייחס גם לצומח. גם אופן ההתייחסות דומה: התוהו ובהו מגלה מתוכו את היסודות הנבדלים שבו – המים שמעל לרקיע נבדלים ממקווי המים שכאן בארץ, ואלה כולם נבדלים מן היבשה אותה הם הסתירו; היבשה, מצידה, מגלה שיש בה מרכיב דומם ומרכיב חיוני, מתוך תהליך של הבדלה מובלעת, פחות מפורשת, ובכל אופן – היא מגלה זאת מתוכה.
מעמד האדם ומעמד בעלי החיים
נפנה כעת להבנת היחסים בתוך עולם החי. לבני האדם ולבעלי החיים אמר אלוקים לאכול את הצומח. בשיעור הקודם הראינו כי לפחות המאמר על אכילת הצומח המכוון לבעלי החיים הוא מאמר של בריאה, כלומר חוק טבע. לפיכך, יש לומר כי בעלי החיים נבראו כצמחוניים. האם גם האדם נברא צמחוני או שהקב”ה הורה לו להיות כזה? אני נוטה לאפשרות השנייה. בכל אופן, החי והאדם מתקיימים זה בצד זה, כאשר מזונם הוא הצומח.
האדם מצטווה לשלוט בעולם החי ולכבוש אותו – אך נאסר עליו להשתמש בו. האכילה היא החיסול המוחלט – אני הופך את הנאכל לחלק ממני, והוא מתאיין לגמרי. הציווי לשלוט מעיד כי העובדה שהחי לא נאכל איננה מבטלת את ההיררכיה הפנימית בתוך עולם החי: לאדם יש שלטון. ייתכן גם שמונחת כאן האפשרות שהוא ישתמש בכוחם של בעלי החיים (משא ומסע ועבודה). אולם, אין זו היררכיה בין סובייקטים לאובייקטים; זו ממלכה שיש בה נתינים שכולם זכאים לחיים ולכבוד, אך יש בה מי ששולט ומי שנשלט. עקרון העל של הממלכה הזו הוא החיים עצמם. כל מי שיש לו חיים ראוי להיות אזרח הממלכה, ומי שיש לו גם צלם אלוקים – ראוי להיות בה שליט. כל השאר (הדומם והצומח) הם ה”טובין” של הממלכה, רכושה, והם נתונים לשימוש אזרחיה – בעלי החיים או בני האדם.
ג. השינוי במעמד הברואים אחרי המבול, ומשמעותו
השתנות חשיבותו של ‘צלם אלוקים’
במובן הנורמאטיבי, מיקדנו לעיל את השינויים בשני עניינים:
- היתר אכילת בשר.
- איסור שפיכות דמים.
נבאר תחילה את החידוש השני: התורה לא מחדשת את איסור הריגת אדם אחר, אלא משנה את טעמו ואת יסודו. לפי פרק א’ של בראשית, בעולם האידיאלי שלפני המבול, החיים עצמם ראויים לכבוד ולהגנה, כפי שאמרנו – אזרחי הממלכה הם כל בעלי החיים. האיסור על שפיכת דם הוא גורף, ומקיף לא רק את המרחב האנושי, אלא את מרחב החי כולו. היתר אכילת הצומח הוא הצד השני של המטבע. איסור שפיכת הדם של כל חי הופך אצל בעלי החיים לחוק טבע, ואצל האדם הוא עקרון העל של המוסר. בפרק ט’, בו מותווים העקרונות של הקיום לאחר המבול, התורה מחדשת את ההומניזם. ההומניזם הוא, לפי דברי התורה, עקרון מצמצם ולא מרחיב; זהו ה”איזם” של האנושיות, המוציא מכללו את החיים שאינם אנושיים, ואפשר לומר – הומניזם במקום “זואיזם”.
המייחד את המין האנושי, לפי פרק א’, הוא היותו נברא ב”צלם אלוקים”; אך הפעם, לאחר המבול, צלם אלוקים אינו עוד הבסיס לציווי לרדות ולכבוש את בעלי החיים כפי שצווה האדם בפרק א’, כלומר – תכונת ההנהגה, אלא הבסיס לאיסור שפיכת הדם. בממלכה החדשה, זאת שאין בה יותר בעלי חיים כאזרחים, “צלם אלוקים” הוא התנאי לקבלת מעמד אזרחי, ולא התנאי לשלטון.
סילוק האדם מן השלטון
מהי משמעותו של השינוי הזה? מדוע הקב”ה מגדיר מחדש את מעמד האזרחות בממלכת החי? כדי להבין זאת, נזקק לשינוי השני, והוא ההיתר לאכול בעלי חיים.
יש לתת את הדעת לכך, שגם כאשר התירה התורה את אכילת בעל החי, היא הסתייגה מאכילת יסוד החיות שבו: “אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו” (ט:ד), קרי “בנפשו שהיא דמו”. הדם הוא הנפשיות, היסוד החיוני (לא נשמה, לא צלם אלוקים, אלא החיים), ואותו אין לאכול; ללא הדם החי נשאר, בעצם, דומם[1].
ובכל זאת, החי הותר באכילה. ומשהותר באכילה, יש להניח שנשתנה גם טבעו של החי; שהרי מעתה אוכלים בעלי החיים את עצמם, ולא רק צמחים.
באופן א-פריורי, ניתן להבין את השינוי בשני אופנים הפוכים :
- האחד הוא כי מעמדו של האדם כשליט, מכוח צלם אלוקים שבו, ניטל ממנו. כאשר היה האדם שליט על החי, נאסר עליו לאכול אותו, מפני שלשלטון אין רשות לאכול את אזרחיו… כאמור – יש היררכיה, אבל לא שימוש וניצול. בגלל שחטא האדם, הוא איננו יכול עוד להיות שליטו של עולם, ולכן אין לצפות ממנו עוד לרמה גבוהה של יחס והתנהגות. הנמכת הדרישה מהאדם היא ביטוי של הבנה של הקב”ה שהוא הציב בפני האדם רף גבוה מידי.
- השני הוא כי מעמדם של בעלי החיים כיצורים בעלי כבוד וכתכלית לעצמם, ניטל מהם, והם עתה כמו הצומח שמיועד לשימוש האדם ותו לא, כלשון הפסוק “כירק עשב נתתי לכם את כל” (ט:ג) – לא רק במישור החוקי, אלא מבחינת הבנת מעמד החי כשל הצומח.
הלומדים הותיקים מביניכם זוכרים, אולי, שלפי כמה שנים הציע ידידי ורעי, הרב יוני גרוסמן שליט”א, את הדרך הראשונה להבנת הפרשה[2]. גם אנוכי הצעתי כך בעל פה, כמה פעמים, והסיבה העיקרית היא ההבדלים בין ברכת האדם הראשון לבין ברכת נח. אתם מוזמנים לחזור לעיין בפסוקים או בציטוט בתחילת השיעור, ומייד תראו שחוץ מברכת הפריה והרבייה הדומה, יש ניסוח שונה בשתי הברכות :
אצל אדם הראשון: ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו…
אצל נח: ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חיית הארץ …וכל דגי הים בידכם ניתנו”.
יחסי שלטון ואחריות הומרו ביחסים כוחניים, העומדים על הפחד.
כדי להבין הבדל זה ומשמעותו, אצטט את דבריו של הרב גרוסמן בשיעור ההוא:
אם כך, בברכת ה’ לאדם הראשון ניתנה לו הממשלה על כל יצורי עולם – דגת הים, עוף השמים, וכל חיה הרמשת על הארץ. ראוי להדגיש כי בפרק א’ רדיית האדם בבעלי החיים מוצגת כמטרת בריאתו של האדם, וכתובה עוד לפני הברכה: “ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים…” (פס’ כו).
לעומת זאת, מברכת נח נעדר שלטון זה, ובמקומו מופיע מורא וחת, פחד ואימה. האדם שאחרי המבול אינו מושל ומולך ביצורי העולם, גם אם טבע בו הקב”ה תבונה יתירה כך שכל החיות מפחדות ממצודותיו ומצידו.
ממש כשם שהצבי חושש מפני הלביאה, או העכבר מפני הנחש, שהרי בכוחם ובזריזותם מצליחים הם לתפסו, כך כל חיות העולם עתידים לפחד מן האדם, שבשכלו ובתחכומו יכול הוא להם.
ממילא, מובן מדוע המשכה של הברכה אודות המלוכה שניתנה לאדם אינה מתירה לאכול בעלי חיים, ואילו ברכת ה’ לנח, אודות פחד החיות מהאדם ממשיכה ומאפשרת את אכילת בעלי החיים. תפקיד המלך הוא לדאוג לסדר החברתי בממלכתו, לעשות צדק ומשפט ולדאוג לנתיניו. כל עוד אדם ניצב בעולמו כמולך ושולט על העולם, הרי ברור שאין הוא יכול לאכול את נתיניו. אדרבא – תפקידו לדאוג לסדר שבעולם ולהרמוניה שצריכה לשרור בין כל החיות. אולם, ברגע שהאדם נכשל בתפקידו זה, וחדל מלדאוג לסדר בעולמו של הקב”ה, אזי הופרה ההרמוניה בכל הארץ, ובכל בשר: “וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ” (ו’, יב).
לאחר כישלון זה של האדם, ולאחר השחתת הארץ, מחדש הקב”ה שוב את עולמו, אך לא נותן שוב לאדם את מושכות השלטון. התברר כבר כי תפקיד זה קשה לאדם, ניסיון זה נכשל, ומעתה מעמד האדם בעולם השתנה. עדיין כוחו של האדם גדול, ובחיר היצורים הוא, ואמנם החיות חוששות מפניו, אך הוא כבר ירד מכיסא גדולתו והוא איננו מלכם עוד. בתוך שרשרת המזון האורגני, האדם מוגדר כבעל החיים החזק ביותר (בשל חכמתו ועורמתו), אך גם הוא איננו אלא בעל חיים, הטורף את החלשים ממנו.
הורדת בעלי החיים למדרגת צומח
ברצוני להציע כעת את האלטרנטיבה להבנת השינוי בפרק ט’, ולטעון כי האדם נשאר צלם אלוקים. הראיה לכך היא כי התורה חוזרת מיד ומדגישה את המשמעות הדתית-מוסרית שיש למעמדו ככזה. אלא, שבעלי החיים הורדו ממעמדם למדרגת צומח. מעתה מותר לאדם להשתמש בבעלי החיים, והם אינם עוד אזרחים בממלכתו. הסדר החדש נובע מבחירה של קבוצה מצומצמת יותר, והעמדת זהותה על מכנה משותף ייחודי, שהוא צלם אלוקים שלה, שאין לקבוצה הרחבה.
לעניות דעתי, יש לראות מהלך זה בדומה למתרחש בהמשך ספר בראשית עם בחירת ישראל. צמצום היקף הנבחרים-נתבעים על ידי הקב”ה, כלומר – הקטנת הממלכה, מאפשר גם להעלות את הדרישות מאזרחיה. מאמרו החריף של רשב”י במסכת בבא מציעא (קיד:) מבטא כיוון זה: “אתם קרויים אדם ואין עכו”ם קרויים אדם”, כלומר – יש כאן זהות אזרחית חדשה, השוללת את קודמתה.
זהו, לעניות דעתי, גם ההסבר הפשוט לציפייה של הקב”ה שבעולם שאחרי המבול לא תחזור ההשחתה הקודמת. בממלכה החדשה, שעקרון העל שלה הוא “צלם אלוקים”, ולא רק ה”חיים”, יהיו בודאי נורמות גבוהות יותר, כשם שבממלכת ישראל נתבעות נורמות גבוהות יותר מאשר בממלכת האדם.
נבהיר את הרעיון על ידי המחשה פשוטה: התפיסה של האדם כיצור חי, ושעל כן אסור לפגוע בו, איננה שוללת בהכרח את אפשרות העלאתו לקרבן. כשם שבעולם הטרום-מבולי יש קרבן מן החי, שהרי הבל הביא מבכורות צאנו, ייתכן גם קרבן אדם; אין לאכול אותו – אבל אפשר להקריב אותו. העמדת האנושיות על צלם אלוקים שוללת כמובן אפשרות זו מכל וכל.
בעוד שלפי ההסבר הראשון השינוי אחרי המבול נובע מהכרה בנמיכות מצבו של האדם, בחסרון שהתברר על ידי החטא, הרי לפי ההסבר השני השינוי אינו תגובה למצב, אלא נסיון לעצב כלפי העתיד עולם אחר. ההומניזם אינו רגרסיה, אלא התעלות, הגם שזוהי התעלות הכרוכה בויתור – ויתור על אזרחותם של בעלי החיים בממלכתנו. ודוק – אין כאן רק עניין פסיכולוגי או סוציולוגי, כלומר כדי שלא יתייחסו בני אדם לחבריהם כבעלי חיים, צריך שתוכר השונות; אלא, יש כאן קביעת רף חדש לאזרחות, עקרון חדש, גבוה יותר, וממנו נגזרת גם הפחתת מעמדם של בעלי החיים.
למחשבה
הרבה דברים חשובים ויפים רוכזו על ידי הרב הנזיר ר’ דויד כהן, שהיה צמחוני, בחוברת שליקט מכתבי הרב קוק והתפרסמה בשם “חזון הצמחונות והשלום”. דומני שיש להבין את הנאמר בשיעור לאור הדיאלקטיקה ההיסטורית, המצויה הרבה בכתבי הרב, שתנועתה היא זו:
הכללה – – – – הפרדה
הכללה גבוהה יותר
ההכללה היא ה”תיזה” – המצב הבראשיתי שבו כלולים גם בעלי החיים. ההפרדה באה לאחר המבול, והיא יוצרת אנטיתיזה, שבבסיסה עומדת הפרדה והתבדלות של חלק מן הכלל, תוך שמירה על זיקה עם אותו כלל. המצב השלישי הוא מצב של חזרה להכללה כלומר – חזון הצמחונות; זאת, לאחר שהאנטיתיזה יצרה כבר אנושיות על בסיס גבוה יותר, המאפשר, אולי, להצליח גם בתנועה חזרה אל בעלי החיים, הזוכים שוב בזכות לחיים וכבוד – שכעת עומדים על תפישה אנושית-מוסרית בשלה.
[1] גם לדעה שהאיסור כאן אינו על אכילת הדם אלא על אבר מן החי (בסנהדרין נז.) הכוונה היא דומה.
[2] www.etzion.org.il/vbm/archive/4-parsha/02noach.rtf.
