ביוש המורה

שלום כבוד הרב:

לפני כמה זמן קרה לי מקרה:

שאלתי את המורה שאלה במתמטיקה שלא הצלחתי והוא התחיל להסביר לי. (מול כל הכיתה)

אך, הוא טעה בהסבר. ולא הוכיח משהו עד הסוף.

אמרתי לו בנימוס “אבל זה יכול להיות גם משהו אחר, לא?” (כאילו אמרתי כזה בנימוס, משהו כמו: “אני חושבת שזה לא לגמרי נכון”). ואז הצטרפו עוד כמה ילדים מהכיתה והתחילו לחזק את הטענה שהמורה טועה.

המורה הסתכל על זה שוב (וזה גרם לו לקצת בושה) והוסיף משהו להוכחה שלו, אבל עדין זה לא היה מספיק בכדי להוכיח.

והוא חשב שהוא גמר, אז הוא שאל אם הבנתי, וכזה אמרתי אוקי… בטון דיבור של “לא הבנתי עד הסוף”.

**וקיוויתי 2 דברים הפוכים: 1. שתלמידים אחרים יראו לו שהוא לא פתר כמו שצריך. 2. שתלמידים אחרים לא יסימו לב ולא יהיה לו בושה.

ואז תלמידים אחרים אמרו לו, שלא יוכל להיות שזה סיום ההוכחה ואז היה למורה ממש בושה.

ואני יודעת שזה לא בסדר ופעם הבאה, שהמורה יראה פתרון לא נכון , אשתדל בלי נדר להגיד “הבנתי” בטון אמתי של “הבנתי”.

אבל, אני לא יודעת מה לעשות! מה אני יגיד למורה: “אני מצטערת שבגללי כל הכיתה שמה לב שטעית” ?!?

זה גם יעליב אותו שהבנתי שהוא טעה, וגם להתנצל בפניו לא יהיה לי נעים, אז מול כל הכיתה?!

מה אני יכולה לעשות?

תודה רבה!