שאלה:
בפרשת משפטים התורה מתארת מצב לכאורה לגיטימי, שבו אדם מוכר את ביתו לשפחה [שמות פרק כא פסוק ז]: “וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים”.
כיום כשאנחנו שומעים משפט כזה הוא מעביר בנו צמרמורת – איזו מין תורה זו שמציעה לאב ריבונות מוחלטת כזו על גופה, חייה וחירותה של ביתו? איזו מוסריות התורה מלמדת אותנו כאשר היא מאפשרת לאב למכור את ביתו לאדם זר?
אמנם, בימי קדם זה היה נחשב לגיטימי ומובן מאליו וכך היה נהוג בכל התרבויות הקדומות. אך האם התורה מתאימה רק לתרבויות קדומות? התורה אמורה להיות נצחית ובלתי משתנה, כיצד ייתכן שיש כאן דין שמבוסס רק על מנהג אנכרוניסטי שהוא מעוות מבחינת המוסר האנושי המקובל כיום?
תשובה:
שלום,
ראשית יש לשים לב שחז”ל, בתורה שבעל פה, הגבילו מאד את סמכותו של האב למכור את ביתו לאמה. כך כותב הרמב”ם בהלכות עבדים פרק ד הלכה ב [על פי הגמרא בקידושין דף יח ודף כ]:
“אין האב רשאי למכור את בתו אלא א”כ העני ולא נשאר לו כלום לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כסות שעליו. ואעפ”כ כופין את האב לפדותה אחר שמכרה”.
ביאור הדברים – אסור לאב למכור את ביתו אלא אם כן אין לו שום רכוש. “ואפילו כסות שעליו” – אם יש לאב אפילו חולצה לגופו, עליו למכור את הבגד שעל גופו ולפרנס את ביתו. רק אם כבר אין לו דבר בעולם, ואין לו אפילו מה ללבוש – אז הוא איננו יכול עוד לטפל בביתו ולהאכיל אותה, וממילא רק במצב כזה יהיה מותר לו למכור את ביתו לאמה. במצב כזה המכירה תהיה לטובת הבת – וכי יותר טוב לה להיות אצל אביה ולרעוב ללא אפשרות לחיים של קיימא?
כדי לאתגר את המחשבה, בואו נשווה את הדבר למציאות בימינו – מה עושים במדינות מתוקנות כאשר הורים אינם יכולים לטפל בילדיהם? משרד הרווחה לעיתים מוציא ילדים מהוריהם בעל כורחם, מתוך הבנה שאין להם מסוגלות הורית – אין להם יכולת לטפל בילדים כראוי, ובמקרים כאלו משרד הרווחה מחפש פתרון לילדים: יש פתרון של אימוץ, יש פתרון של אומנה, ויש פתרונות אחרים פחות רצויים. אם נתבונן בפתרון שמציעה התורה, הרי זהו פתרון לא פחות טוב ואולי אפילו יותר טוב! למעשה המציאות של אב שמוכר את בתו לאמה, היא למעשה שידוך – שהרי הקונה אמור לייעד את הבת או לו או לבנו – “אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ – וְהֶפְדָּהּ”, כלומר: הנחת היסוד היא שברור שהקונה מייעד את הבת לעצמו לאשה, ויחד עם זאת – אם בסופו של דבר הקונה איננו מעוניין לשאת את הנערה לאשה, עליו לשחרר אותה – “וְהֶפְדָּהּ”. במקרה כזה, שהקונה איננו מעוניין לשאת אותה לאשה, חל עליו איסור למכור אותה לקונה אחר – “לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ” – כל קונה אחר נקרא ‘עם נכרי’, כי הוא לא האדם שהיה מיועד לשאת אותה לאשה, וממילא זה נקרא בגידה – “בְּבִגְדוֹ בָהּ”. כמובן שיש עוד אפשרות, שלפיה לא הקונה נושא לאשה את האמה אלא מייעד אותה לבנו – “וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ”, כלומר: בכל מקרה, בין אם הוא מייעד אותה לו או לבנו, לאחר הנישואין מעמדה לא יהיה מעמד של שפחה אלא “כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת”, כלומר מעמדה יהיה בדיוק כמעמדה של כל אשה אחרת שאיננה שפחה.
אם כן, להלכה מדובר על מקרה מאד מאד קיצוני, שבו האב איננו יכול לגדל את ביתו, והוא מוצא לה משפחת אומנה שבה היא מצד אחד תסייע במטלות הבית [אסור לקונה להטיל עליה מטלות משפילות או מפרכות מבחינה פיזית], ומצד שני תקבל מזון ומקום לינה, ובסופו של דבר השאיפה היא שהבת תשתלב במשפחה באמצעות קשר נישואין.
פתאום כאשר אנחנו רואים את הדברים כך, אין כאן בעיה מוסרית אלא אדרבה – יש כאן פתרון מוסרי ועמוק למציאות מורכבת ובעייתית.
אלא שעדיין יש לשאול – לכאורה זהו תיקון שמתקיים בזכות התורה שבעל פה, שבאמת מסייגת ומגבילה את יכולתו של האב למכור את ביתו. אולם בפשטות התורה שבכתב איננה מגבילה את האב, אלא אומרת באופן כללי וסתמי – “וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה”.
מה נאמר איפוא על התורה שבכתב? גם אם פתרנו את השאלה המוסרית שבהלכה, שהרי הלכה למעשה אסור לאדם למכור את ביתו אלא אם כן אין לו יכולת לגדל אותה ולהאכיל אותה, נשארנו עדיין עם השאלה המוסרית על התורה שבכתב שלא הגבילה את הדבר ולכאורה משמע מהתורה שבכתב שתמיד ובכל מקרה יכול האב למכור את ביתו.
יש לענות על שאלה זו בכמה רבדים.
ראשית, התורה שבכתב ניתנה שלובה ומאוחדת עם התורה שבעל פה. לא ניתן להבין את התורה שבכתב ללא הפרשנות שנמסרה למשה מסיני – שאם לא כן, מהן הסוכות שאנחנו מצווים לשבת בהן? מהם הטוטפות שעלינו להניח על ראשינו? היכן מפורש כיצד זובחים, שהתורה אומרת על כך “וזבחת כאשר ציוויתיך”? אין ספק שבמקביל לפסוקים שנאמרו כתורה שבכתב נאמר גם פירוש של תורה שבעל פה.
במקומות רבים מדגישים חז”ל עיקרון זה. כך למשל מתארת אותו הגמרא [ברכות דף ה עמוד א]: “אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב [שמות כ”ד] ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות – אלו עשרת הדברות, תורה – זה מקרא, והמצוה – זו משנה, אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים, להורותם – זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני”.
יחד עם זאת, יש גזירות שחז”ל תיקנו אותם והן לא חלק מהתורה שבכתב. ייתכן שהגבלה זו, שהאב לא ימכור את ביתו אלא במצב כה קיצוני, איננה פרשנות שניתנה למשה מסיני אלא גזירה מדרבנן. אם אכן כך, שבה השאלה ומתעוררת – מדוע התורה שבכתב לא הגבילה את רשותו של האב?
וכאן יש להוסיף רובד שני להבנת היחס שבין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה: התורה שבכתב איננה מתאימה למציאות כלל. כמעט ניתן לומר שזה מובנה במהותה של תורה שבכתב, שהרי התורה שבכתב היא נצחית ואילו המציאות משתנה ודינמית. לכן, בהכרח לא ייתכן שהתורה שבכתב תתאים למציאות – אם התורה שבכתב הייתה מתאימה למציאות של דור המדבר וזמן מתן תורה, הרי לא הייתה מתאימה לדורנו; ואם התורה מתאימה להיום, כיצד התאימה לפני אלף או 3000 שנה? וכיצד תתאים בעוד אלף שנה? אדרבה, זהו חלק מתפקידה של התורה שבעל פה – להתאים את התורה שבכתב למציאות המשתנה.
עיקרון זה, שהתורה שבכתב מציגה עקרונות יסודיים שלא אמורים להיות מתאימים למציאות של כל דור, בא לידי ביטוי בתחומים רבים: התורה מתירה עבדות בתנאים מסויימים – דבר שבימינו נחשב בלתי מוסרי; התורה דורשת מהאדם לשבות ביום השביעי מכל מלאכה – והנה דווקא בימינו זה דבר מובן מאיליו שיש יום שבתון במהלך השבוע, ואילו בימי קדם, בתקופה שבה ניתנה התורה, הייתה זו הוראה הזויה ובלתי מובנת… כיצד ייתכן שאדם ‘יבזבז’ שביעית מחייו? למעשה, אם נחזור לרגע לנושא העבדות, גם בתחום זה בימי קדם ההוראות של התורה שבכתב נראו תלושות ולא מתאימות למציאות – מה פירוש שעבד ישתחרר לאחר שש שנים? זו הייתה הוראה שנוגדת את כל מה שההגיון האנושי תפס באותה תקופה.
כמובן, יש ערך מרכזי גם לתורה שבכתב – התורה שבכתב נותנת עקרונות נצחיים שבאים לבטא רעיון רוחני עמוק. התורה שבעל פה לוקחת את העקרונות האלו ומתאימה אותם למציאות של חיי היום יום בכל דור ודור.
מהו, אם כן, הרעיון הרוחני העמוק שבא לידי ביטוי בכך שהאב מוכר את ביתו לאמה?
מן הסתם יש בכך כמה פנים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. נביא כאן דברים שנאמרים בספר הזהר הקדוש על פרשתנו [דף צד עמוד א]:
“וכי ימכור איש” – דא קודשא בריך הוא, “את בתו” – אלו ישראל, דאינון מסטרא דבת יחידה, אתקריאו בתו. ואי תימא דיפקון כגוונא דאלין מסטרא דעבד דאיהו מטטרו”ן דנפקו במנוסה ממצרים, “לא תצא כצאת העבדים” – הדא הוא דכתיב (ישעיה נב) “כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון”.
תא חזי: בר נש כד אתיליד יהבין ליה נפשא מסטרא דבעירא, מסטרא דדכיו, מסטרא דאלין דאתקרון אופני הקודש; זכה יתיר – יהבין ליה רוחא מסטרא דחיות הקודש; זכה יתיר – יהבין ליה נשמתא מסטרא דכרסייא; ותלת אלין אינון אמה עבד ושפחה דברתא דמלכא. זכה יתיר – יהבין ליה נפשא בארח אצילות, מסטרא דבת יחידה, ואתקריאת איהי בת מלך; זכה יתיר – יהבין ליה רוחא דאצילות מסטרא דעמודא דאמצעיתא, ואקרי בן לקודשא בריך הוא. הדא הוא דכתיב (דברים יד): “בנים אתם ליי’ אלהיכם”; זכה יתיר – יהבין ליה נשמתא מסטרא דאבא ואמא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב): “ויפח באפיו נשמת חיים” – מאי חיים? אלא אינון י”ה, דעלייהו אתמר (תהלים קנ): “כל הנשמה תהלל יה” ואשתלים ביה ידו”ד; זכה יתיר – יהבין ליה ידו”ד בשלימו דאתוון: יו”ד ה”א וא”ו ה”א, דאיהו אדם בארח אצילות דעילא, ואתקרי בדיוקנא דמאריה, ועליה אתמר (בראשית א): “ורדו בדגת הים” וגו’, והאי איהו שולטנותיה בכל רקיעין ובכל אופנים ושרפים וחיוון ובכל חיילין ותוקפין דלעילא ותתא. ובגין דא, כד בר נש זכי בנפש מסטרא דבת יחידה, אתמר ביה לא תצא כצאת העבדים”:
ביאור הדברים עד כמה שנוגעים לענייננו: היחס בין אב לביתו איננו רק בעולם הזה, בין אדם לבין הילדה שנולדה לו ולרעייתו. גם היחס בין הקב”ה לעם ישראל נמשל לקשר בין אב לביתו. אמנם היחס בין הקב”ה לעם ישראל הוא מורכב ורב פנים – לעיתים אנחנו נחשבים כבנים, “בנים אתם לה’ אלקיכם”; בשיר השירים הקשר הזה נמשל לקשר בין הדוד לרעייתו; ומתברר שיש גם בחינה כזו שבה כנסת ישראל היא כביתו של הקב”ה.
התשובה נכתבה ע”י הרב אלעזר אהרונסון ראש אגף פנים אל פנים באל עמי וראש ישיבת ההסדר חולון לשעבר
