פרק א, בראשית

פרק ב, בראשית

כל הבריאה מתנהלת ע”פ זמן קבוע. כל יום בריאה חדשה, ששת ימי עשיה, ושבת – מנוחה.

אין שום תאור של זמן. יש תאור של מקום – גן עדן. ויש תאור של נפש – אדם וחוה, עפר מן האדמה, נשמת חיים. וכידוע, מופיע תאור נפרד של האדם, ותאור נפרד של הגן כנגד שתי הבחינות הללו (התאור של יצירת האדם, מאילו מרכיבים הוא נברא, וכן לגבי הגן – מלמדים על מהותו ותפקידו של הדבר).

“ואדם אין לעבוד את האדמה, וייצר..”

“בְּצֶלֶם אלוקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם”

וַיִּבֶן ה’ אלוקים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם

יום שלישי הצומח יום שישי האדם

“הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-

עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה”

כל עוד אין אדם אין צומח.

כי על האדם לעבוד את האדמה.

“וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: ”