המצוות – ענג או עול?

שאלה:

בַּהַזְמָנָה לְבַר-הַמִּצְוָה שֶׁלִּי, הוֹרַי הוֹסִיפוּ אֶת הַמִּשְׁפָּט הַבָּא: ‘מֻזְמָנִים לַחֲגֹג אֶת כְּנִיסָתוֹ לְעוּלָן הַמְּעַנֵּג שֶׁל הַמִּצְווֹת שֶׁל בְּנֵינוּ הַיָּקָר….’, לֹא הֵבַנְתִּי – עֹל זֶה דָּבָר לֹא נָעִים וְעֹנֶג זֶה דָּבָר נָעִים! אֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר דָּבָר וְהִפּוּכוֹ? הַאִם הַמִּצְווֹת הֵם עֹל אוֹ עֹנֶג?

תְּשׁוּבָה:

רֵאשִׁית, מַזָּל טוֹב לִכְבוֹד בַּר-הַמִּצְוָה שֶׁלְּךָ, תִּזְכֶּה לִגְדֹּל לְתוֹרָה, חֻפָּה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, לַעֲשׂוֹת נָחַת רוּחַ לְהוֹרֶיךָ וּלְרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם.

בְּמַבָּט רִאשׁוֹן בֶּאֱמֶת נִרְאֶה שֶׁהַכְּנִיסָה לַמִּצְווֹת הוּא קַבָּלַת עֹל עָצוּם. מְקֻבָּל לוֹמַר שֶׁהַנַּעַר מְקַבֵּל עַלָּיו תַּרְיָ”ג מִצְווֹת [613] אַךְ בֶּאֱמֶת ה-613 הֵם רַק מִצְווֹת מִן הַתּוֹרָה שֶׁמִּסְתַּעֲפוֹת לִפְרָטִים וּפְרָטֵי פְּרָטִים עַד שֶׁהֵם מַגִּיעוֹת לְאַלְפֵי מִצְווֹת מִן הַתּוֹרָה, מִכֹּחַ חֲכָמִים, מִנְהָגִים וְאַף מִדַּת חֲסִידוּת.

כְּדֵי לְהָבִין הַאִם הַמִּצְווֹת הֵם ‘עֹנֶג’ אוֹ ‘עֹל’, אֲסַפֵּר לְךָ סִפּוּר. מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי תַּלְמִידִים שֶׁעַל גַּבָּם הָיָה תַּרְמִיל גָּדוֹל וְכָבֵד, אֶחָד מֵהַתַּלְמִידִים בָּכָה וְהִתְלוֹנֵן עָל כֹּבֶד הַמִּשְׁקָל שֶׁל הַתִּיק. הַשֵּׁנִי שָׂמַח, רָקַד וְצָהַל. מַה הַהֶבְדֵּל בֵּין שְׁנֵי תַּלְמִידִים אֵלּוּ? נִרְאֶה שֶׁלְּתַלְמִיד הֶעָצוּב הָיוּ בְּתוֹךְ הַתַּרְמִיל אַשְׁפָּה כְּבֵדָה, נְיָרוֹת, פַּחִים וְלִכְלוּךְ וְלָכֵן הָיָה נוֹרָא עָצוּב וּמְמֻרְמָר, וְשָׁאַל עַצְמוֹ מַה תּוֹעֶלֶת בַּסֵּבֶל שֶׁאֲנִי סוֹבֵל. לְעֻמָּתוֹ לַתַּלְמִיד הַשֵּׁנִי הָיוּ בַּתִּיק מַמְתָּקִים מִכָּל הַסּוּגִים, שׁוֹקוֹלָדִים, סֻכָּרִיּוֹת וַחֲטִיפִים טְעִימִים וּמְיֻחָדִים, וּמִכָּאן שִׂמְחָתוֹ הַגְּדוֹלָה. אֲנִי מַעֲרִיךְ שֶׁהַתַּלְמִיד הָיָה יוֹתֵר שָׂמֵחַ אִם הַתַּרְמִיל שֶׁלּוֹ הָיָה יוֹתֵר כָּבֵד…

סִפּוּר זֶה הוּא מָשָׁל לַמִּצְווֹת. הַמִּצְווֹת יְכוֹלוֹת לִהְיוֹת כְּבֵדוֹת, וִיכוֹלוֹת לִהְיוֹת עֹנֶג וְשִׂמְחָה – הַכֹּל תָּלוּי בְּצוּרַת הַהִסְתַּכְּלוּת.

מַהוּ הַמַּבָּט הַנָּכוֹן? בֶּאֱמֶת, הַמִּצְווֹת הֵם ‘עֹל’, הֵם מַקִּיפוֹת אֶת כָּל חַיֵּינוּ מִבֹּקֶר עַד לַיְלָה, בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה וּבְמֶשֶׁךְ כָּל חַיֵּינוּ. אֵין דָּבָר בְּחַיֵּינוּ שֶׁאֵין בּוֹ מִצְוָה אוֹ הֲלָכָה. אַךְ הָעֹל’ הַזֶּה הוּא עֹל מְעַנֵּג וְשָׂמֵחַ, כִּי הַמִּצְווֹת מְזַכּוֹת אוֹתָנוּ. עָל זֶה אָמְרוּ חֲכָמִים – ‘רָצָה הַקָּבָּ”ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת’ (משנה מסכת מכות פרק ג).

לָעִתִּים יֵשׁ מַצָּבִים שֶׁהַמִּצְווֹת הֵם עֹל, וְזֶה כַּאַשֶׁר הֵם נַעֲשׂוֹת לְלֹא הֲבָנָה, בְּחֶלְקִיּוֹת וּבָאֹפֶן שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָם רַק כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה. בְּאֹפֶן זֶה, הַמִּצְווֹת מַקְשׁוֹת עֲלֵינוּ וְעָל מַצָּב רוּחֵנוּ. מַה הַפִּתְרוֹן? יֵשׁ כָּמָה דְּבָרִים שֶׁיְּכוֹלִים לַעֲזֹר לָנוּ לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת בְּשִׂמְחָה. אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּדֵּל לִלְמֹד אֶת טָעֲמֵי הַמִּצְווֹת. אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּדֵּל לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת בְּצוּרָה מְלֵאָה וּשְׁלֵמָה, וּבַזְּמַן שֶׁעוֹשִׂים כָּךְ, לִזְכֹּר תָּמִיד שֶׁמְּדֻבָּר כָּאן בַּמִּצְווֹת שֶׁזָּכִינוּ שֶׁרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם נָתַן אַךְ וְרַק לָּנוּ. אֲנִי מְאַחֵל לְךָ שֶׁתָּמִיד תַּצְלִיחַ לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת בְּעֹנֶג וּבְשִׂמְחָה!