משה רבנו חוזר ומתלונן פעם אחר פעם שהוא כבד פה וכבד לשון, ואיננו האדם המתאים לפנות אל פרעה ולשכנע אותו להוציא את בני ישראל ממצרים. לא זו בלבד, אלא גם לבני ישראל צריך לפנות ולשכנע, כי גם הם כבר התרגלו לעבדות מצרים, ועלולים לחשוש להחליף את הרע המוכר בדבר אחר בלתי ידוע… המשימה היא משימת הסברה ושכנוע, משימת הנהגה של ציבור, ולכאורה משה צודק שהוא איננו האדם המתאים – הוא פשוט ‘לא עובר מסך’… אמנם הקב”ה שולח איתו את אהרן – “הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים”, אך אם כך, למה לא לשלוח באמת את אהרן? “שלח נא ביד תשלח”…
השאלה מתחדדת לאור הדגשתו של הקב”ה שצירופו של אהרן למשה הוא בדיעבד – לכתחילה ראוי היה שמשה ינהיג בעצמו ולבדו את עם ישראל. כך מפורש בפרשת שמות (ד, יד): “וייחר-אף ה’ במשה, ויאמר: הלוא אהרון אחיך הלוי – ידעתי, כי-דבר ידבר הוא… ודיבר-הוא לך, אל-העם; והיה הוא יהיה-לך לפה, ואתה תהיה-לו לאלוהים”. לכאורה הודה הקב”ה לדברי משה ושלח עימו את אהרן אחיו; אך אם כן, מדוע חרה אפו במשה? ברור שצירופו של אהרן לשליחות הוא דיעבדי, ולא לכך הייתה כוונתו של הקב”ה מלכתחילה.
כך אנו למדים גם מפתיחת פרשת וארא (ו, י-יג): “וידבר ה’אל-משה לאמור. בוא דבר, אל-פרעה מלך מצריים; וישלח את-בני-ישראל, מארצו. וידבר משה, לפני ה’ לאמור: הן בני-ישראל, לא-שמעו אליי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתיים. וידבר ה’, אל-משה ואל-אהרון, ויצוום אל-בני ישראל, ואל-פרעה מלך מצריים–להוציא את-בני-ישראל, מארץ מצריים”. במבט ראשון – שוב ‘כניעה’ של הקב”ה לדרישתו של משה שלא יפנה אליו לבדו, אלא יכליל בפנייה גם את אהרן; אך מצד שני, יש כאן שוב התעקשות של הקב”ה לפנות למשה לבדו! אמנם גם כאן, כאשר משה מתקומם שהוא ערל שפתיים ואינו יכול לפנות אל פרעה, מצרף הקב”ה את אהרן – ובכל זאת ברור שזה בדיעבד.
נראים הדברים, שכבדות הפה של משה רבנו איננה פגם שיש לטפל בו על ידי קלינאי תקשורת, אלא דבר עמוק ביותר, שהוא גם מהותי לשליחותו. הדיבור הוא המבטא את המחשבה, הוא ההופך אותה מרוח ערטילאית לא מוגדרת – לדבר שיש לו קיום בעולם, שמסוגל לחבר בין אנשים שונים, ליצור התקדמות ותנועה בעולם, להנהיג ציבור ועם שלם. חלק מתפקידו של הדיבור הוא לצמצם את המחשבה ולהגדיר אותה – המחשבה מסתחררת בגבהים ומקפלת בכנפיה עולמות שלמים, וכאשר אנו רוצים לבטא אותה, עלינו להתמקד ולהגדיר את הדברים המדוייקים שברצוננו לומר. כמובן, כאשר אנו הופכים את הדיבור למעשה וכותבים את רעיונותינו, הם נאלצים לעבור צמצום נוסף והגדרה חותכת עוד יותר. צמצום זה מקטין מאד את המחשבה וממקד אותה רק במישור אחד, בעוד בהיותה מחשבה היא כוללת בתוכה עוד רבדים רבים שלא מוצאים את ביטויים לבסוף; אך מאידך – צמצום זה הוא שהופך את המחשבה לדבר שפועל בעולם, “חיים ומוות ביד הלשון” (משלי יח, כא).
משה רבנו חי בעולמות עליונים: “איש האלהים – מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלהים” (דברים רבה), “ולא-קם נביא עוד בישראל, כמשה, אשר ידעו ה’, פנים אל-פנים” (דברים לד, י). עוצמות אלוקיות עליונות כאלו שגעשו בקרבו, לא נתנו אפשרות לבטא אותם באופן מצומצם ומוגדר. הביטוי ‘ערל שפתיים’ מחזק פירוש זה: ערלה היא כיסוי, אטימה. ‘ערל שפתיים’ פירושו ‘אטום שפתיים’ – כלומר, טעות היא לחשוב שמשה רבנו לא יודע לדבר, או שאין לו מה להגיד… אדרבה, ליבו מלא עד כדי כך ששפתיו מהוות אטימה וכיסוי ואינן יכולות לבטא את מחשבותיו העמוקות. לכן מצד אחד צודק משה שאיננו יכול להנהיג את עם ישראל לבדו, שהרי אין די ברעיונות ונבואות עליונות – הן צריכות לבוא לידי ביטוי בעולם ולתקן אותו. ומאידך – דווקא בגלל גדלותו של משה הוא האיש שאמור להנהיג את עם ישראל. לכתחילה האידיאל הוא שאותו אדם בעל עמקות מחשבתית ורעיונית גדולה, הוא שיידע גם להוביל אחריו את הציבור ולבטא בשפה שווה לכל נפש את הרעיונות הגדולים. אך בדיעבד – אין להתפשר על הרעיונות ועל האמת הגדולה, אלא לנסות להעזר בכל אמצעי אחר על מנת להעביר את המסר.
אנו חשים לעיתים הזדהות עם קושי זה של הורדת הרעיונות הגדולים. לכל אחד ולכל ציבור יש מחשבות עמוקות וגדולות שהוא רוצה לבטא בציבור ולעיתים אנו חשים שדווקא רוחב המחשבה ועומק הרעיונות מונע מאיתנו לבאר אותם חשוב שנדע כיצד להתייחס לקושי זה: בשום אופן לא לוותר על האמת הגדולה שאנו מאמינים בה, לא לרדת לרבדים רדודים, גם אם נראה לפעמים שהם מושכים יותר מאידך, לעמול קשה על מנת לפשט את הדברים, לצמצם אותם כך שלא ייפגע העומק הצפון בהם, ולהשמיע אותם בצורה אמתית ונכונה .
המחבר הינו הרב אלעזר אהרונסון ראש תחום פנים אל פנים באל עמי וראש ישיבת ההסדר חולון לשעבר.
