“ויתהלך חנוך את הא-להים”
הרב אמנון בזק
א. פתיחה
בין הדמויות השונות שבפרשת בראשית מתואר חנוך בן ירד אך בקצרה, והוא מן האישויות שאודותן רב הסתום על הגלוי. בארבעה פסוקים בלבד מתארת התורה:
ויחי חנוך חמש וששים שנה ויולד את מתושלח. ויתהלך חנוך את הא-להים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה ויולד בנים ובנות. ויהי כל ימי חנוך חמש וששים שנה ושלש מאות שנה. ויתהלך חנוך את הא-להים ואיננו כי לקח אֹתו א-להים (ה’, כא-כד).
בתיאור זה בולטים שני שינויים מן המבנה הקבוע שבו נוקטת התורה ביחס לעשרת הדורות שמאדם ועד נח. ראשית, במקום הנוסחה הקבועה “ויחי X, אחרי הולידו את Y, A שנה, ויולד בנים ובנות” נאמר כאן “ויתהלך חנוך את הא-להים אחרי הולידו את מתושלח”. שנית, שלא כבסיומת הקבועה “ויהיו כל ימי X, B שנה, וימת“, לא נאמרה מיתה אצל חנוך; חלף זאת חוזרת התורה על המשפט “ויתהלך חנוך את הא-להים” בצירוף התוספת “ואיננו כי לקח אתו א-להים”.
ברור אפוא כי מדובר בדמות מיוחדת, שהכתוב מעיד עליה כי התהלכה את הא-לוהים. ברם, סתם הכתוב ולא פירש: מה משמעות הביטוי “ואיננו כי לקח אֹתו א-להים”? למה לקח אותו א-לוהים? מדוע קצרו חיי חנוך יחסית לשאר הדורות שבפרשה? ומה משמעותה של פרשה קצרה זו? להלן ננסה להשיב על שאלות אלו כמיטב יכולתנו.
ב. הערכת אישיותו של חנוך
אין ספק שהייתה בו בחנוך אישיות חיובית, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב: “ויתהלך חנוך את הא-להים”. ממד חיובי נוסף קיים אולי בהיותו בן הדור השביעי לאדם הראשון, וכפי שציינו חז”ל:
כל השביעין חביבין… בדורות השביעי חביב: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך – ‘ויתהלך חנוך את הא-להים’ (בראשית ה’, כד); באבות השביעי חביב: אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה – ‘ומשה עלה אל הא-להים’ (שמות י”ט, ג)
(פסיקתא דרב כהנא, פרשה כג).
ואפשר שניתן לראות ביטוי חיובי סמלי, המורה על שלמות, גם במניין שנותיו – “חמש וששים שנה ושלש מאות שנה” – כמניין ימי שנת החמה.
ברם, קשה להתעלם מן העובדה שמספר שנות חייו זה קטן בהרבה – פחות ממחצית – ממניין שנותיהם של הדורות שקדמו לו ושל הדורות שבאו אחריו;[1] ובייחוד אמורים הדברים ביחס לאביו ולבנו.[2] ככלל, כרוך מניין שנותיו של האדם בתנ”ך באופן ישיר בהתנהגותו: השכר על קיום המצוות הוא אריכות ימים (“את מספר ימיך אמלא” – שמות כ”ג, כו; ועוד), ומאידך מעיד קיצור ימים על עונש (“ולא יהיה זקן בביתך כל הימים” – שמ”א ב’, לב; ועוד). נמצא שמנקודת מבט זו מזכה התורה את חנוך ביחס שלילי דווקא.
הסתירה לכאורה בתיאור דמותו של חנוך הניבה גישות שונות להערכת דמותו בחז”ל ובמפרשים. היו שראו בהיבטים החיוביים את הביטוי המרכזי של אישיותו, ואת לקיחתו באמצע ימיו פירשו דווקא בהקשר חיובי.. כבר הזכרנו לעיל את המדרש “כל השביעין חביבין”. גישה מעין זו מצאנו גם באגדת בראשית:
ואיננו כי לקח אותו א-להים – לפי שהיה צדיק, הקב”ה לקחו מבני אדם ועשה אותו מלאך והוא מטטרון
(מדרש אגדה בובר, בראשית פרק ה כד).
ובדרך זו הלך גם רלב”ג, שכתב:
והנה לזאת הסיבה לא זכר בו מיתה, וזכרה בשאר האנשים שנזכרו עמו, להורות על ההבדל שהיה בינו וביניהם, כי הוא השלים נפשו והגיע לו שלמותו, ושאר האנשים ההם מתו בלא חמדה.
מנגד, היו שראו כנראה בשנותיו הקצרות את הביטוי המובהק לשיפוט שלילי, ומתוך כך אמרו:
אמר ר’ חמא בר הושעיא: אינו נכתב בתוך טימוסן של צדיקים אלא בתוך טימוסן של רשעים
(בראשית רבה פרשה כה א).
גישה ממצעת, הנובעת ככל הנראה מן ההיבטים השונים העולים בפסוקים שהזכרנו, רואה את חנוך כדמות מורכבת, שטוב ורע משמשים בה בערבוביה:
א”ר איבו: חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב”ה: עד שהוא בצדקו אסלקנו (שם).
בגישה זו הלך רש”י:
ויתהלך חנוך – צדיק היה, וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב”ה וסילקו והמיתו קודם זמנו, וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב: ‘ואיננו’ בעולם למלאות שנותיו, ‘כי לקח אותו’ לפני זמנו.
לגישה זו יש כאמור אחיזה מובנת היטב בפסוקים, אך עם זאת יש בה גם קושי, שהרי אין בכתוב כל רמז לרשעתו של חנוך. דומה אפוא כי אמנם יש מקום לראות את אישיותו של חנוך כמורכבת – אך לאו דווקא מתוך עירוב של חטא ורוע.
ג. אדם, חנוך, נח ואברהם
נראה שדמותו של חנוך ניצבת בין ארבע הדמויות המרכזיות בתחילתו של ספר בראשית – יחד עם אדם, נח ואברהם. המשותף לארבעת האישים הללו הוא שאלת מקומו של האדם כחלק מן האנושות בעמידה מול הקב”ה, ובשורות הקרובות ננסה לסרטט בקיצור נמרץ קו ההולך ומתפתח בין ארבעתם בנושא זה.
אדם הראשון נוצר מחוץ לנחלת ה’ ונלקח אליה מאוחר יותר: “ויקח ה’ א-להים את האדם וינִחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה” (ב’, טו). בתחילה נברא יחידי, אך לאחר מכן נעשה לו “עזר כנגדו”. לאחר שחטא איבד האדם את זכותו ואת יכולתו לחיות בגן ה’. שוב אין הוא יכול להתהלך בגן העדן, בגלל יראתו מפני הקב”ה: “וישמעו את קול ה’ א-להים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה’ א‑להים” (ג’, ח). ומשום כך הוא מוחזר למקום שממנו נוצר: “וישלחהו ה’ א‑להים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לֻקח משם” (ג’, כג). אכן, גם במקומו החדש-ישן נדרש האדם לעבוד; אך עבודה זו שוב לא תהיה בגן ה’.
אצל חנוך, השביעי לאדם הראשון, אין אנו מוצאים חטא – אך גם אין אנו מוצאים עבודה. הביטוי המופיע אצל חנוך פעמיים – “ויתהלך חנוך את הא-להים” – יש בו נימה כפולה. מצד אחד, חנוך אמנם מתהלך את ה’ – בניגוד לאדם הראשון, הירא מפני הקב”ה המתהלך בגן. מצד שני, הביטוי הייחודי ‘התהלך את הא‑לוהים’ מלמד על עמידה ישירה מול הקב”ה, בלא התייחסות לסביבה הקיימת. אדם הראשון נלקח, קודם חטאו, למציאות מוחשית ונצטווה לחיות בה חיים מוחשיים, “לעבדה ולשמרה”; חנוך, לעומתו, נלקח מן המציאות המוחשית למציאות מטפיזית שטיבה אינו ברור לנו – עובדה שהיא כשלעצמה מלמדת כי לקיחה זו אינה חיובית בלבד:
ביקש חנוך להכשיר את עצמו להתהלך עם הא-להים; לשם כך התרחק מן ההמונים – מפחד או מבוז. אולם, התבודדות והתנזרות אינה דרך יהודית. הצדיקים והחסידים שלנו חיו בתוך ההמון, עם ההמון ולמען ההמון; הם ראו את תפקידם להעלות את ההמונים אליהם (פירוש הרש”ר הירש, בראשית ה’).
ביטוי מעניין לכך אנו מוצאים במדרש:
אמר ר’ איבו: בראש השנה דנו, בשעה שדן כל העולם
(בראשית רבה פרשה כה א).
דומה שדבריו של ר’ איבו מחדדים את הנקודה שעליה עמדנו: הניסיון להתבודד מן החברה ולעמוד לבד לפני ה’ לא יצלח; כל כמה שיתהלך האדם את הא-לוהים, סופו שיעמוד לדין יחד עם שאר באי עולם.
הביטוי ‘התהלך את הא‑להים’ מצוי אך פעם אחת נוספת – אצל נח. ברם, על נח נאמר גם יותר מזה:
נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את הא-להים התהלך נח (ו’, ט).
תיאורו של נח כ’צדיק תמים בדורותיו’ מלמד על מעורבותו בחברה. עם זאת, עדיין מתהלך הוא ‘את הא-להים’, ובכל הקשור לעבודת ה’ אין נח משתף את כלל הציבור עמו; אף אין הוא מבקש רחמים על דורו. דומה שזהו מקורה של נימת הביקורת בחז”ל כלפי נח, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדבריו הידועים של רש”י שם (מקורם במחלוקת האמוראים בסנהדרין קח ע”ב):
יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.
וביתר פירוט בזוהר הקדוש (בראשית סז ע”ב):
מה בין משה לשאר בני עלמא, בשעתא דאמר ליה קודשא בריך הוא למשה ועתה הניחה לי וגו’ ואעשה אותך לגוי גדול וגו’ (שמות ל”ב, י), מיד אמר משה וכי אשבוק דינהון דישראל בגיני… נח דכיון דאמר ליה קודשא בריך הוא דישזיב ליה בתיבותא דכתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו’, וכתיב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה ואני הנני מקים את בריתי וגו’ ובאת אל התיבה כיון דאמר ליה דישתזיב הוא ובנוי לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו, ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה כמה דאת אמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח
(ישעיה נ”ד, ט).[3]
אשר על כן נלקח גם נח, אך בגלל היותו מחובר לעולם יותר מחנוך, לא נלקח למציאות מנותקת מן העולם כי אם לְתיבה. בזמן שהותו בתיבה חרב העולם – עובדה שהזוהר זוקף, במידה מסוימת, לחובתו. ואולם, לאחר המבול עתיד נח לשוב אל המציאות ולפתוח שושלת דורות חדשה, הממשיכה עד לאברהם אבינו.
אצל אברהם אבינו נסגר המעגל. בדומה לאדם הראשון, נולד גם אברהם מחוץ לנחלת ה’ והובא אליה בצו ה’:
ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען (יהושע כ”ד, ג).
אך שלא כאדם, לא הפר אברהם את תנאי ישיבתו בנחלת ה’, ושלא כחנוך וכנח, לא הסתפק הוא בהליכה את ה’, במנותק מן החברה שמסביבו: אברהם קורא בשם ה’; פועל בשם הצדק וזוכה לברכת מלכיצדק; מוכיח את אבימלך על פי עקרונות הצדק והמשפט; ועוד. הביטוי הבולט ביותר להבדל בין אברהם ובין נח הוא כמובן עמידתו של אברהם מול הקב”ה בניסיון להציל את סדום – בניגוד גמור להתעלמותו של נח מגורל סביבתו.[4]
לענייננו חשוב במיוחד מה שנאמר לאברהם:
ויאמר אליו אני א-ל ש-די התהלך לפני והיה תמים
(י”ז, א).
לימים יסיח עבד אברהם לפי תומו כי אדונו אברהם קיים את צו ה’ הזה:
ויאמר אלי ה’ אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו אתך
(כ”ד, מ).
וכך גם יאמר יעקב ליוסף:
הא‑להים אשר התהלכו אבתי לפניו אברהם ויצחק הא‑להים הרעה אֹתי מעודי עד היום הזה (מ”ח, טו).
חז”ל עמדו על ההבדל הזה בין הלשון שנאמרה אצל חנוך ונח לבין הלשון האמורה אצל אברהם:
את הא-להים התהלך נח – ר’ יודה אמר: למלך שהיה לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטון, אמר לקטון הלוך עימי ולגדול הלוך לפניי. כך אברהם שהיה כוחו יפה – התהלך לפני; נח שכוחו רע – את הא‑להים התהלך נח
(בראשית רבה פרשה ל).
מסתבר שההבדל בין “כוחו יפה” ל”כוחו רע” אינו רק בעצמה. משמעותו של הביטוי ‘להתהלך לפני ה’ ‘ היא להתהלך בתוך הארץ, עם אנשים, ודווקא מתוך מעורבות זו בחברה – להתהלך לפני ה’.
לסיכום, עמדנו על קו ההתפתחות העובר בין ארבע הדמויות המרכזיות של תחילת חומש בראשית. אדם הראשון נלקח לגן העדן, אך שם הפר את צו ה’ ולפיכך נאלץ להתחבא מפני ה’ המתהלך בגן ובסופו של דבר גורש משם. חנוך אכן התהלך את ה’, אך הוא עשה זאת במנותק מסביבתו, ולפיכך נלקח מן העולם בטרם עת. נח התהלך אף הוא את ה’ במנותק מסביבתו, אך הוא נהג כלפיה בצדק ובתמימות, ולפיכך נלקח ממנה למציאות מוחשית – ואף זאת רק באופן זמני, על מנת לצאת ממנה לבסוף ולהעמיד את היסודות לחברה חדשה. אברהם היה הראשון שהורה את הדרך לאבות ולבנים: להתהלך לפני ה’, להורות לחברה את דרך ה’ ולהקים אומה הקוראת בשם ה’.
[1] למשל: אדם חי 930 שנה; שת – 912 שנה; אנוש – 905; קינן – 910; וכיו”ב.
[2] שני האנשים שהאריכו ימים יותר מכול היו אביו של חנוך, ירד, שחי 962 שנה, ובנו מתושלח, שחי 969 שנה.
[3] תרגום: בוא ראה מה בין משה לשאר בני העולם. בזמן שאמר לו הקב”ה למשה ‘ועתה הניחה לי וגו’ ואעשה אותך לגוי גדול’ וגו’, מיד אמר משה: וכי אעזוב דינם של ישראל בשבילי?… נח, כיוון שאמר לו הקב”ה… שיינצל הוא ובניו, לא ביקש רחמים על העולם, ונאבדו, לפיכך נקראו מי המבול על שמו, כמו שנאמר ‘כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח’.
[4] מדרשים רבים תיארו את השפעתו הרחבה של אברהם על סביבתו, ונציין כאן אך שתי דוגמות: “ויקרא שם בשם ה’ א‑ל עולם – אמר ריש לקיש: אל תיקרי ‘ויקרא’ אלא ‘ויקריא’, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב”ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל א‑להי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם” (סוטה י ע”א – י ע”ב); “ואת הנפש אשר עשו בחרן… מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה” (ספרי דברים פיסקא לב).
