גילאי התיכון הם שיאו של גיל ההתבגרות. בתקופה זו מצויים התלמידים בשיא פריחתם מבחינת בנייה והתפתחות עצמית ואישיותית. הרצון למימוש האושר האישי הינו אחד הערכים העומדים בראש הסולם. מנגד, נמצא כי דווקא בתקופה זו ישנה התעניינות רבה ברעיונות הומניים ובמטרות חברתיות, לצד מעורבות פעילה בפעילות של סיוע ותרומה לבודדים ולחברה. (עפ”י מגן 1994).
מגן (1994) במאמרה תמהה כיצד מתיישבים שני ערכים אלו יחד, בקרב המתבגרים? הרי במבט ראשוני נראה כי הצורך של היחיד לממש את אושרו, אינו עולה בקנה מידה אחד, עם הנכונות לסייע לזולת שלא על מנת לקבל פרס. אם כך, כיצד בכל זאת, נתונים שני ערכים אלו במקום מרכזי בסולם הערכים של בני הנוער המתבגרים?
בכדי לענות על שאלה זו, נעזרת מגן במספר מחקרים עוקבים אשר נערכו בקרב מתבגרים בשנים 1980-1993, באוניברסיטת תל-אביב. במסגרת מחקרים אלו בחנו החוקרים את תופעת ההתנהגות הפרו חברתית של מתבגרים ע”י בדיקת נכונותם לרתום עצמם ל’מחויבות על אישית’ זו או אחרת. במסגרת ההירתמות למחויבות זו, יצטרכו התלמידים לתרום מעצמם ומזמנם לפעילות למען היחיד או החברה, ללא קבלת שכר או תמורה אישית על כך. במסגרת המחקרים חולקו לתלמידים שני שאלונים. בשאלון הראשון נשאלה השאלה: “מהו הדבר הטוב שהיית רוצה לעשות בחייך או עם חייך”? כמענה לשאלה זו, יכלו המתבגרים לכתוב כל שאיפה.
שאלה זו נכתבה כשאלה פתוחה המאפשרת התבטאות מילולית. מטרתה הייתה לבדוק האם הצורך בתרומה לחברה ובעשייה למען אחרים טבוע בבני אדם. במידה ואכן כך, התשובות שיתקבלו יבטאו ולו במילים בלבד, צורך זה.
שופטים מיומנים ניתחו את השאלונים שנאספו וחילקו את התשובות ל4 קבוצות המדורגות ברמתן. בבסיס סולם הדרגות, נכתבו השאיפות הנמוכות והאגואיסטיות ביותר (1), כמו: “לטוס לחו”ל, לטייל בתאילנד”. במרום הסולם נכתבו השאיפות הגבוהות ביותר המבטאות רצון טבעי לתרום ולעשות למען הכלל (4), כמו: “למצוא תרופה לסרטן” ועוד.
כהמשך למחקר, רצו החוקרים להגדיר מהם המקורות המספקים למתבגרים שביעות רצון וחיי סיפוק ושמחה, ולברר מה משמעותם של אירועים אלה בחיי המתבגרים. לשם כך, השתמשו החוקרים בשאלון שני, בו נשאלו המתבגרים שאלה פתוחה אחת. בשאלה זו נתבקשו המתבגרים לתאר במילים את החוויה הנפלאה ביותר שחוו עד כה בחייהם, ואשר גרמה להם להרגיש שהעולם מחייך אליהם, ולחיות בו זה דבר נפלא. את תשובותיהם של המתבגרים הנבדקים, סיווגו השופטים ע”פ שתי אמות מידה: תוכן ועוצמה. התוכן כלל בתוכו שלוש קטגוריות: חוויות של המתבגר עם עצמו, חוויות של המתבגר עם העולם החיצון, וכן חוויות בין אישיות. עוצמת החוויות החיוביות שתוארו ע”י המתבגרים, דורגו על סולם בין ארבע שלבים: מחוויה רדודה (1) עד לחוויה הגבוהה ביותר, חווית שיא (4).
בסדרת מחקרים זו השתתפו כ-1100 מתבגרים, בגילאי 14-15 משלוש תרבויות שונות: יהודים מישראל, ערבים מישראל, ובני נוער נוצרים המתגוררים באמריקה.
מניתוח תשובותיהם של הנחקרים, הגיעו החוקרים למס’ מאפיינים אוניברסאליים, חוצי דת ותרבות, ואלו הם:
א. נכונותם של מתבגרים להירתם ל’מחויבות על אישית’ נמצאה דומה בקרב המתבגרים משלוש התרבויות: רמה 1 (הנמוכה ביותר)- 36% מהמתבגרים, רמה 2- 31% מהמתבגרים, רמה 3- 20% מהמתבגרים ורמה 4 (הגבוהה ביותר)- רק 13% מהמתבגרים.
ב. נמצא כי ישנו קשר הדוק בין עוצמת החוויה החיובית שתוארה לבין הנכונות להירתם ל’מחוייבות על אישית’.
ג. התגלה כי ישנו קשר בין תכונות האישיות של המתבגר לבין עוצמת החוויה ותוכנן של התכונות החיוביות שתוארו.
מתוך ניתוח ממצאים אלו, עלתה בפני החוקרים שאלה: האם המתבגרים אשר הביעו מילולית רצון עז לתרום ולעשות למען החברה, הם גם אלה אשר מעורבים בעשייה זו בפועל?
לשם בדיקת שאלה זו, נערך מחקר בקרב 260 מתבגרים בני כיתות י’-י”א, כש134 תלמידים מתוך הקבוצה היו מעורבים בפעילות התנדבותית בפועל, לפחות במשך שנה. המתבגרים התבקשו למלא שני שאלונים, אותם ניתחו לאחר מכן החוקרים.
הממצאים שנתקבלו היו חד משמעיים: ישנו הבדל מהותי בשאיפות החיים ובעוצמת החוויה החיובית בין המתבגרים אשר התנסו בחוויית התנדבות משמעותית לבין אלו אשר לא היו שותפים בחוויה כזו. קבוצת המתבגרים אשר פעלו המסגרת התנדבותית, הגיעה לציונים גבוהים יותר בהשוואה לקבוצת הלא פעילים. ממצא זה מוכיח את הקשר החזק בין מעורבות ופעילות בקהילה לבין חוויות חיוביות משמעותיות.
כמו כן, המתבגרים שלא השתתפו בפעילות פרו-חברתית גילו רמת אגוצנטריות גבוהה יותר ביחס למתבגרים שכן השתתפו בפעילות כזו. ממצא זה, מחזק את הקשר בין השתתפות בפעילות פרו- חברתית לבין רמת השאיפות בחיים. מתבגר שלא עוסק בפעילות למען החברה, יהיה עסוק בעיקר בעצמו ואלו גם יהיו שאיפותיו. לעומתו, מתבגר אשר עסוק בפעילות ותרומה למען הקהילה, יעסוק פחות בצרכיו האישיים, וממילא שאיפותיו בחיים יהיו גבוהות ומשמעותיות יותר.
מעבר לרווח שמפיקה החברה מפעילותם הפרו-חברתית של מתבגריה, מפיקים המתבגרים עצמם רווח עצום מפעילותם למען הקהילה. וכמו שכותבת מגן (1994) במאמרה:
“ממצאי המחקרים מצביעים בעליל על החשיבות המכרעת הגלומה בעצם המעורבות של מתבגרים בפעילות פרו- חברתית, מעבר להשפעתם של הבדלים אישיותיים. תחושת היכולת לסייע לזולת, להועיל למישהו הנמצא במצוקה, לשמש מקור כוח לתמיכה ותקווה, בצד תחושת היכולת להקדיש זמן ומשאבים למימוש ערכים ראויים, חברתיים או אוניברסליים – כל אלה פועלים כגורמים המעצימים את תודעת המתבגר לזהותו האישית, את תחושת המשמעות בחייו, את תחושת הקוהרנטיות שלו, את גילויו העצמי, את יכולתו לחוות את חייו במלאות וכן את יכולתו להיות פתוח יותר לרגעים של אושר אמיתי.”
איכילוב (2003) מוסיף כי להשתתפות בפעילות פרו-חברתית, כגון השתתפות בפרויקט ‘מחויבות אישית’, יש השפעה חיובית על רצונם של התלמידים לעסוק בפעילות התנדבותית עתידית. כלומר תלמידים שהתנסו בתוכנית ‘מחויבות אישית’ למשל, רואים ערך בפעילות זו, ואפילו יעדיפו לנצל בדרך זו את שעות הפנאי שלהם ולא בדרך אחרת. תלמידים אלו בד”כ יממשו את רצונם, ויעסקו בפעילות התנדבותית גם בבגרותם.
מחקר נוסף המתאר את ההשפעה החיובית של התנדבות ותרומה לקהילה על רצונם של התלמידים לפעול ולעשות למען החברה גם בעתיד, נכתב ע”י גל ואמית (2003). מחקר זה בדק את עמדותיהם של מתנדבי השירות הלאומי, ומצא כי עמדותיהם של המתנדבים מתחזקות לאחר שנת התנדבות אחת. האושר והסיפוק הכרוכים בחוויית ההתנדבות, משאירים ‘טעם של עוד’ וגורמים למתנדבים לרצות לעסוק בהתנדבות ובפעילות פרו-חברתית גם כבוגרים. (עפ”י מגן (1994)).
