סיפור תמוה מופיע במדרש רבה על פרשת השבוע:
“רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם. בקש לעוררן, אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא – תבא אסתר, שהיתה בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע שנים, ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות”.
המדרש מעיר על הדמיון במספר החריג – מאה עשרים ושבע; אולם האם באמת יש קשר בין שני המקרים? המדרש שואל “מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה?” כאילו אסתר באמת התלבטה על כמה מדינות למלוך, ולבסוף השתכנעה למלוך על מאה עשרים ושבע מדינות, לזכר זקנתה שרה… ברור לכולנו שאסתר מצידה לא בקשה למלוך על אף מדינה, ואף אחד גם לא שאל אותה על כמה מדינות היא רוצה למלוך.
מה, אם כן, ביקש לומר ר’ עקיבא? לכאורה ייתכן לומר שכל רצונו היה רק לעורר את הציבור, אך האם לשם כך יאמר דברים חסרי כל משמעות? ויותר מכך – האם ‘יציאה’ כזו של ר’ עקיבא הייתה זוכה להכנס למדרש לדורות, אלמלא היה בה תוכן? נראה בהחלט שהמדרש רוצה להעביר לנו מסר, ויש להעמיק ולחשוף אותו.
נשוב לפרשת השבוע: מאד בולט שהפרשה נקראת ‘חיי שרה’, בעוד היא עוסקת למעשה דווקא במותה של שרה… (דוגמא נוספת לכך ניתן לראות גם בפרשת ויחי, העוסקת במותו של יעקב אבינו). צדיקים במיתתם נקראים חיים, כיוון שמפעל חייהם הוא נצחי וממשיך להשפיע בעולם גם שנים רבות לאחר שהם עצמם אינם עימנו עוד. לאור תפיסה זו, ניתן להבין גם את המבנה הארוך והמיותר לכאורה של הפסוק: “וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה”. מלבד הכפילות במילה ‘שנה’ החוזרת על עצמה (ונדרשת על ידי רש”י), ישנה כאן כפילות של המילים “שני חיי שרה” החוזרות פעמיים. נראה שהפסוק מבקש ללמדנו, שלא מדובר פה רק במספר השנים מאז ששרה נולדה ועד שנפטרה מן העולם, אלא שבכל אותן השנים שרה חייתה – חיים מלאים בכל המובנים, חיים שיש להם טעם ומשמעות, חיים שאין בהם בושה וכלימה כי כל רגע ורגע מהם מנוצל למלא את ייעודה ושליחותה בעולם. כל אותם מאה עשרים ושבע שנים – כולם ‘שני חיי שרה’, אף רגע אחד לא היה בהם מבוזבז.
בדומה לכך דורשים חז”ל על פסוק נוסף בפרשה – “ואברהם זקן בא בימים” – “בא וכל ימיו עימו”. גם כאן ישנה כפילות בפסוק, שהרי כבר נאמר שאברהם זקן, ומה מוסיף לנו הפסוק באומרו ‘בא בימים’? דורשים חז”ל שאברהם בא וכל ימיו עימו, לא היה לו אפילו יום אחד שיצא לחינם, כל ימי חייו היו כולם מלאי משמעות ותוכן.
נראה שזהו בדיוק הדבר שביקש ר’ עקיבא לומר לשומעי לקחו המתנמנמים: בן אדם, מה לך נרדם? את החיים לא חיים פעמיים, וכל אחד מאיתנו חייב לנצל כל רגע משנות ימי חייו ככל שניתן. יבוא יום ותגיד לעצמך – אני לא מאמין שישבתי בשיעור של ר’ עקיבא בכבודו ובעצמו, והרשיתי לעצמי להרדם במקום לשתות כל מילה בצמא… לכל רגע בחיינו יכולה להיות משמעות נצחית – כאשר אנו ממלאים את תפקידנו, כאשר אנו מכוונים כל חיינו לעשות את רצון ה’, הרי שהחיים שלנו לא נגמרים לאחר מאה ועשרים שנה (או מאה עשרים ושבע…) אלא משאירים את רישומם לדורות רבים.
השפת אמת לפרשת השבוע מוסיף ביאור בעומק הדברים: שרה אימנו חיה מאה עשרים ושבע שנים, “ויש לכל שנה הסתר אחר, שעל ידי האדם יאיר הפנימיות תוך ההסתר, ובשנה אחרת עניין אחר, שזה עניין הבריאה להתגלות כבוד מלכותו בתוך הטבע שהוא הזמן”. הזמן הוא חלק מהבריאה האלוקית בעולם, וכשם שהקב”ה מתגלה בכל פרט ופרט בבריאה, כך הוא מתגלה גם בכל שנה ושנה בציר הזמן באופן אחר. “כי כל זמן מאיר בתכונתו” (אגרות הראי”ה שע”ח) – ותפקידו של האדם לגלות את הפנימיות המסתתרת, לגלות את רצון ה’ בכל דור ודור ובכל שנה ושנה. ואם כן, בכל שנות חייה גילתה שרה מאה עשרים ושבעה גילויים אלוקיים שונים, בכל שנה ושנה התחדשות רוחנית, גילוי חדש, תוספת חדשה בשליחות המוטלת עליה בחייה. ועוצמה זו של חיים ממשיכה לפעול בעולם עוד שנים רבות אחרי ששרה עצמה כבר איננה בין החיים, וכך אסתר זוכה למשול במאה עשרים ושבע מדינות, “שגם הם רק הסתרות” (שפת אמת שם), ומכוחה של שרה אימנו, מצליחה גם אסתר לחשוף ולגלות כיצד מתגלה הקב”ה ושוכן בעולם בכל אותן מאה עשרים ושבע מדינות.
המחבר הינו הרב אלעזר אהרונסון ראש תחום פנים אל פנים באל עמי וראש ישיבת ההסדר חולון לשעבר
