מפגש האיתנים המתחולל בין יהודה ליוסף מכה הדים בלב כל אחד ואחד מאיתנו. יהודה סובב סחור סחור, משחזר את כל נפתולי המפגשים שלו ושל אחיו עם שליט מצרים המוזר והמאיים, ומחפש את השער לליבו של יוסף.
תחילה מתאר יהודה את תמימותם של האחים אל מול עריצותו המוזרה של יוסף: “אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח. וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו”. יהודה איננו מזכיר כלל את טענתו של יוסף “מרגלים אתם, את ערוות הארץ באתם לראות”, כי ברור ליהודה שיש כאן משהו נסתר מאחורי הדברים. הרי באמת איננו מרגלים וגם איננו גנבים, מדוע אם כן טוענים כנגדנו טענות מוזרות כאלו? לא התנהגותנו מעוררת חשד, אלא ההתקפה הפתאומית מצד שליט מצרים על משפחה תמימה שבאה לשבור אוכל…
אך התמימות של האחים איננה שוברת את יוסף והוא נותר אדיש וחתום כמקודם.
יהודה איננו מתייאש ופונה אל רגש הרחמים של יוסף, שיחוס על האב הזקן שנותר בבית: “וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי, לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת…וְקָרָהוּ אָסוֹן, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה… וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר – וָמֵת, וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה”. אך גם מול יגונו הכבד של האב שעומד לאבד את בנו האהוב, לא מתרכך יוסף. ניתן לשער שיוסף אומר בליבו – האם כאשר מכרתם אותי לעבד עולם חסתם על אביכם הזקן וניסיתם למנוע ממנו את האבל הכבד?…
וכאן מגיע יהודה לחלק האחרון של נאומו: “כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי, פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי” – עבדך ערב את הנער, קיבלתי על עצמי אחריות מלאה לכל מה שיארע לו לבנימין; ולמעלה מזה – ערבתי לו, קיבלתי ערבות והתחייבות שכל מה שעלול לקרות לו אקבל על עצמי במקומו; ולא זו בלבד, אלא שהתחולל עירוב בינינו, התערבנו זה בזה ונהיינו ליישות אחת, לאחים של ממש.
כאשר שמע יוסף כך, “לֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי. וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו”. מה ששבר את קשיחותו של יוסף היה הערבות ההדדית שבין יהודה לבין בנימין, בין הבכיר שבבני לאה (גם אם לא הבכור שבהם…) לבין שריד בניה של רחל. הערבות הזו היא שהכניעה גם את יעקב, שהסכים לבסוף להוריד את בנימין עם האחים, רק בזכות הבטחתו של יהודה “אנוכי אערבנו” – העירוב הוא חיבור מלא ושלם, שבו אנו הופכים להיות גוף אחד, יישות אחת, וכפי שלא יעלה על הדעת שאני אתנתק מהחצי השני שלי, כך ברור שאין אני מתנתק מזולתי הערב לי. “כל ישראל ערבים זה בזה” (ספרא ויקרא כו, לז; סנהדרין כז, ב; ועוד) – הערבות באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בכך שכל אחד ואחד מישראל נענש גם על עוונות הזולת: “וכשלו איש באחיו – איש בעוון אחיו, שכל ישראל ערבים זה בזה” (שם); אולם ערבות זו נובעת מכך שכל ישראל ערבים זה בזה ממש – מעורבים ומשולבים זה בזה, כנשמה אחת בגופות מחולקים (לשון בעל התניא, פרק לב). ובירושלמי מדרים (פרק ט הלכה ד’) הביאה הגמרא את המשל המפורסם על הפסוק “לא תיקום ולא תיטור את בני עמך” – “היך עבידא? [=איך עושה?] הוה מקטע קופד [=היה חותך בשר] ומחת סכינא לידוי [=וחתכה הסכין את ידו האחת], תחזור ותמחי לידיה?” [תחזור היד הפגועה ותפגע ביד האוחזת בסכין?]
מייד לאחר משל זה מביא הירושלמי את דברי ר’ עקיבא הידועים: “ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט). רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה”. רק מתוך הבנה זו של ערבות ניתן להבין את המושג של ואהבת לרעך כמוך – וכי כיצד יכול אדם להתעלות מעל האגואיסטיות והאינטרסים הצרים שלו ולאהוב את חברו ממש כמוהו? רק על ידי ההבנה שרעך איננו אחר, אלא חלק ממך, וליתר דיוק שניכם חלק מדבר אחד, אורגניזם שלם שכולו יישות אחת, עם אחד גם כאשר הוא מפוזר ומפורד – רק על ידי הבנה זו ניתן לחוש אהבה לזולת ממש כמוך.
חסידים מספרים על הרבה מקוצק, שיצא פעם אחת מחדרו שבו היה מסתגר רוב הזמן, ונשא את דבריו בלשון הזו: “ואהבת לרעך כמוך”. כמוך?! כמוך!” וחזר לחדרו מבלי לפרש דבר. כדרכם של הדיבורים הסתומים, הם סובלים פירושים הרבה… ובכל זאת אחד הפירושים שניתנים לדברי הרבה מקוצק, מבוסס על הרעיון שבו אנו עוסקים: “כמוך?!” וכי ניתן לאהוב אדם אחר כמוך? והתשובה היא “כמוך!” – רק כאשר אתה מבין שהאדם האחר איננו אחר כלל, אלא הוא כמוך ממש, האני שלך כולל גם אותו, אזי אתה יכול להרגיש כלפיו אהבה כמוך ממש, וצרכיו ורצונותיו ועולם הערכים שלו הם חלק ממך ואתה לוקח גם אותם בחשבון.
לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות וגירוש תושבי גוש קטיף מבתיהם, נשאלתי מספר פעמים בפורומים שונים של הציונות הדתית, האם נכון יותר עכשיו לעסוק בהתחברות, בפנייה פנים אל פנים, להתנחל בלבבות וכו’, או שמא יותר נכון כעת דווקא להתנתק מעם ישראל, לעזוב את חלקנו הן בצבא והן בעשייה הקהילתית על מנת לנתק מגע לחלוטין עם עם ישראל עד שיחוש בחסרוננו ויבקש מאיתנו לשוב ולתפוס את מושכות ההנהגה הציבורית.
ישנן כמה וכמה תשובות מדוע אין זה נכון להתנתק, אלא לעסוק בהתחברות המחודשת – הן מבחינה פרקטית והן מבחינה רוחנית וחינוכית. אבל בראש ובראשונה אנחנו חייבים לומר שלא יעלה על הדעת לשאול בכלל שאלה כזו! האם יד ימין מתנתקת מיד שמאל? האם יעלה על הדעת להתנתק מעם ישראל, שרק כחלק ממנו יש לנו זכות קיום והשראת שכינה אלוקית? בשבת שעברה, בפרשת מקץ, היינו אמורים לקרוא בהפטרה את משפט שלמה (לולא הייתה זו שבת שנייה של חנוכה…), ושם אנו מוצאים שהאם שאמרה “גזורו”, גילתה על עצמה שאין היא האם האמיתית, שהיא מנותקת לא רק מהאם השנייה אלא גם מהבן שהיא טוענת אמהות עליו. מי שמעלה על דעתו להתנתק מעם ישראל מתנתק מהנצח, מתנתק מהחיים! ממילא, מלמד אותנו הרב קוק זצ”ל, אין כל אפשרות להתנתקות אמיתית בתוך חלקי עם ישראל: “אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים, אע”פ שפירוד גמור, כהעולה על לב המנתחים באכזריות, אי אפשר הוא והיה לא יהיה. זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית, שהננו בטוחים עליה שלא תתקיים” (אורות התחייה כ).
כולנו ערבים זה בזה, אם נחפוץ בכך ואם לאו; אלא שאם נתכחש לערבות ההדדית הזו אנו גוזרים על עצמינו עוד שנים ארוכות של מחדלים, של גזירות רעות, של מלחמת אחים חלילה; ואילו רק הצהרת ערבות מלאה שנצהיר קודם כל לעצמנו, תביא אותנו להוביל את עם ישראל למחוזות טובים יותר. כמובן, הצהרת הערבות ההדדית צריכה לבוא בצורה עמוקה, לא כנסיון להראות נחמדים וחייכניים, אלא מתוך אמירה מאד ברורה ונוקבת ומתוך אמונה יסודית ויציבה שנצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, ועם ישראל יגלה את טהרת נשמתו ואת תפקידו בעולם לספר תהילת ה’.
