יש מקום להבין מדוע חילקה התורה את עשר המכות בחלוקה פנימית כזו – שבע בפרשת וארא, ועוד שלש בפרשת בא; האם זה מקרה? נראה לומר שחלוקת הפרשות איננה מקרית אלא מכוונת, ויש להעמיק ולהבין את משמעותה. נקודה נוספת שיש להעמיק בה היא הפתיחה המיוחדת למכת הברד. לפני כל מכה כמעט בא משה ומאיים על פרעה, אך בדרך כלל הוא מסתפק באמירה כללית של ‘שלח את עמי’, ואם לא תשלח – הנה תבוא עליך מכה כזו וכזו. לעומת זאת לפני מכת הברד יש פתיחה ארוכה יותר, שבמבט ראשון נראית תמוהה (שמות ט, יג-יח):
“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ: כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ: עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם: הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה:
הבולט במיוחד הוא הביטוי : “בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ” – האמנם מכת הברד היא הקשה שבכל המכות? לכאורה דווקא במכת הברד יש הקלה מסויימת, שהיא פוגעת רק במי שבאמת רוצה למות… כלומר, משה רבנו הרי מזהיר את פרעה ועבדיו במפורש מראש, ואומר להם (שם פס’ יט): “וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ” – הרוצה באמת להמלט ממכת הברד – אין קל מזה עבורו. עליו פשוט להכנס הביתה ולהשאר שם. לכאורה זו מכה קלה בהרבה מאשר הדבר והשחין או הכינים ואפילו הצפרדעים, שלא ניתן היה להמלט מהם לשום מקום… מהי, אם כן, מיוחדותה של מכת הברד שהפסוקים מתייחסים אליה בחומרה כה רבה? בעקבות קושיה זו רש”י אכן עוקר את הפסוק מפשטו, ומסכם: “למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות”. בכורות? מאן דכר שמיה? אין לנו אלא להבין שרש”י מפרש את הפסוק אחרת לגמרי, כעוסק במכת הבכורות. הפסוקים שמופיעים קודם מכת המרד אינם פתיח למכת הברד דווקא, אלא לכל ארבעת המכות האחרונות כשבשיאם מכת בכורות. פירושו של רש”י מתאים לדבריו המפורסמים של ר’ יהודה, שהיה נותן בהם סימנים: דצ”ך, עד”ש, באח”ב. מה החידוש של ר’ יהודה? הוא המציא את ראשי התיבות? נראה שר’ יהודה, באמצעות הסימן שנתן בהן, חילק את עשר המכות לשלשה חלקים: שלש, שלש, וארבע. דברי ר’ יהודה מתאימים לפירוש רש”י, שכן אם כל הארבע האחרונות הן חטיבה אחת, מתאים לתת פתיח למכת בכורות כבר לפני מכת הברד, הפותחת את הסריה האחרונה.
אולם למרות פירושו של רש”י לכאורה הפשט עוסק כאן במכת הברד, וכן פירשו ראב”ע ורשב”ם. ומדוע על מכת הברד נאמר ” אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ”? על מנת לבאר בצורה רחבה יותר את גדלותה של מכת הברד, יש לחזור לשאלה הראשונה שהעלנו, ולברר מה בין שבע המכות המופיעות בפרשתנו לבין השלש הנזכרות בפרשת בא.
בפרשת וארא אנו מגלים שכל המכות מוסברות במטרה אחת משותפת, המנוסחת בדרכים רבות ושונות: “וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם”; “כֹּה אָמַר ה’ בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ “; “לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּ ה’ אֱלֹהֵינוּ”; “לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ”; “בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ”; “וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ”. מטרת המכות היא להראות לפרעה ולעמו את גדולת ה’. מטרה זו מבוארת יותר על רקע דברי פרעה בפרשת שמות: “מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ”. כנגד דברים אלו אומר לו ה’: לא ידעת את ה’? אין בעיה, תיכף תדע… מיד תרגיש את נחת זרועו ולא תוכל יותר לומר לא ידעתי את ה’, אלא תדע כי אין כה’ אלקינו.
לעומת שבע מכות אלו, מפרט הפסוק בפתיחת פרשת בא מטרה אחרת לחלוטין: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'”. כאן אנו כבר רואים מטרה אחרת לגמרי: “וידעתם כי אני ה'” – למען עם ישראל, כדי שאתה ובנך ובן בנך תספרו ותדעו כי אני ה’. לא די בכך שפרעה קיבל את עונשו ועתה הוא כבר יודע את ה’ – גם עם ישראל צריך לדעת את ה’, ולשם כך באות עוד שלש מכות נוספות.
ממילא, מכת הברד היא שיא המכות הבאות על פרעה – כאן הוא כבר נכנע לחלוטין, ואומר “ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים”! ומכת הברד היא המתאימה ביותר להכניע את פרעה, כיוון שאיננה סתם עוד קושי ועוד הרג הבא על המצרים – מכת הברד פוגעת רק במי שלא רוצה לשמוע אל דבר ה’ – הירא את דבר ה’ מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים וניצל! באופן אבסורדי, דווקא העובדה שניתן להנצל ממכה זו הופכת אותה לסמל הכניעה – אם אתה ניצל מהמכה הרי שאתה מקבל את מרותו ושלטונו של הקב”ה, ואינך יכול יותר לומר “לא ידעתי את ה'”… ואם אינך ניצל מהמכה, הרי שאינך ניצל… גם הפגיעה בתבואה מלמדת את אותו עקרון בדיוק: “וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה” – הצמחים שנצבו זקופים מול מכתו של הקב”ה הוכו ונשמדו, ודווקא אלו שעדיין היו רכים וקטנים, והשפילו עצמם לפני הברד, לא נשברו ויכלו לשרוד את המכה. מכת הברד, אם כן, היא שיאן של כל המכות המופיעות בפרשה, והיא זו שמכניעה את ליבו של פרעה לחלוטין. מכאן ואילך מופיעות מכות נוספות שמטרתן שונה, על מנת להופיע את גדולת ה’ לעיני ישראל – “וידעתם כי אני ה’!”
המחבר הינו הרב אלעזר אהרונסון ראש תחום פנים אל פנים באל עמי וראש ישיבת ההסדר חולון לשעבר.
