בתקופת מלכותו של שאול התרחשו מספר מלחמות בין ישראל לפלישתים. אחד הקרבות מתרחש באזור עמק האלה. ישראל חונים בתל עזקה ופלישתים חונים מולם באפס דמים. ממחנה פלישתים יוצא נציג ודורש כי עם ישראל ישלח נציג להילחם בו. הנציג אשר יפסיד בקרב, יגרום לשעבוד של עמו לעם המנצח.
אף אחד מישראל אינו מוכן להישלח כנציג העם.
“וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל, הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה–כִּי לְחָרֵף אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֹלֶה; וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת-בִּתּוֹ יִתֶּן-לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו, יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל” (שמואל א, י”ז, כה).
במחנה ישראל עוברת שמועה[1] המספרת ששאול מלך ישראל הבטיח כי האיש אשר יעלה להילחם בענק הפלישתי וינצח אותו, יזכה בשכר גדול מאת המלך: המלך יעשיר אותו בעושר גדול, הוא יזכה לשאת את בת המלך לאישה ובית אביו יהיה חופשי מתשלום מיסים.
דוד רועה הצאן הצעיר מבקש רשות מהמלך ללכת להילחם בפלישתי הענק. הוא מכריע את הקרב וישראל טובחים והורגים בפלישתים.
הצעת נישואין 1- מירב
כאשר חוזרים שאול ודוד מן המלחמה שרות נשות ישראל “הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו” (שמואל א, י”ח, ז). שאול אשר שומע את הדברים, חורה מאוד וחושש כי הדבר יפגע במלכותו. מאותו היום נפתחת מסכת ארוכה של עוינות ורדיפה של שאול אחר אויבו המאיים על מלכותו. תחילה העוינות נסתרת, אך בהמשך הופכת היא לגלויה לעין כל.
שאול חפץ לקיים את הבטחתו- האדם אשר ילחם מול גולית הפלישתי וינצח אותו, יזכה בביתו לאישה, ופונה לדוד בהצעת הנישואין הבאה:
“וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד, הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב אֹתָהּ אֶתֶּן-לְךָ לְאִשָּׁה–אַךְ הֱיֵה-לִי לְבֶן-חַיִל, וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה’; וְשָׁאוּל אָמַר, אַל-תְּהִי יָדִי בּוֹ, וּתְהִי-בוֹ, יַד-פְּלִשְׁתִּים“ (שמואל א, י”ח, יז).
בהצעת הנישואין יש תנאי- על דוד להיות לבן חיל ואיש מלחמה. תוכניתו הנסתרת של שאול: דוד ימות במלחמותיו מול פלישתים.
[1] מן הפסוקים לא ברור מהו מקור השמועה. האם שאול מלך ישראל יצא בהבטחה? או שהאנשים במחנה הם אשר החליטו על גודל השכר ללוחם האמיץ שינצח. ממילא גם כאשר בהמשך יש ציפיה לקיום האמירה המופיעה כאן, קשה לדעת האם שאול חוזר בו ומתחמק מהבטחתו, או שאין מדובר כלל בהבטחה, ואת השכר שנאמר הבטיחו הלוחמים בשם מלכם.
בעיני נראה, כי לאור המצב הנואש מול פלישתים, שאול קם ומבטיח שכר גדול לאמיץ אשר יקום וילחם בפלישתי. את עבודתי אכתוב לאור הנחה זו.
סירוב דוד
“וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל, מִי אָנֹכִי וּמִי חַיַּי, מִשְׁפַּחַת אָבִי, בְּיִשְׂרָאֵל–כִּי-אֶהְיֶה חָתָן, לַמֶּלֶךְ” (שמואל א, י”ח, יח)
דוד העניו אינו מבין באיזו זכות הוא יהיה חתן המלך. והלא איש פשוט הוא, רועה צאן. מדוע המלך רוצה שיהיה חתנו?
ואולי ייתכן לומר כי דוד אינו תמים ומרגיש בטינת שאול כלפיו, ובשאיפתו הנסתרת להורגו. וזוהי הסיבה האמתית שאינו רוצה להיות חתן למלך.
הצעת נישואין 2- מירב ומיכל
” וַיְהִי, בְּעֵת תֵּת אֶת-מֵרַב בַּת-שָׁאוּל–לְדָוִד; וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי, לְאִשָּׁה. וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֶת-דָּוִד; וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ, וּתְהִי-לוֹ לְמוֹקֵשׁ, וּתְהִי-בוֹ, יַד-פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד, בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם” (שמואל א, י”ח, יט-כא).
מירב מובטחת מפי אביה שאול, לדוד, אך ניתנת לעדריאל המחולתי לאישה.
לשאול נודע כי ביתו מיכל אוהבת את דוד, והדבר מוצא חן בעיניו. הוא חפץ להשתמש בה כמוקש אשר יגרום לנפילתו של דוד.
שאול מציע לדוד להתחתן עם שתי בנותיו[1], זאת בתנאי שיהיה לבן חיל הלוחם את מלחמותיו של ה’.
שאול מצווה את עבדיו להפציר בדוד להתחתן במלך ולספר לו עד כמה אוהבים אותו המלך ומקורביו. שאול נחוש בתכניתו, ומפעיל אמצעי לחץ שונים על מנת לשכנע את דוד להיות חתנו.
סירוב דוד-
“וַיֹּאמֶר דָּוִד, הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ, וְאָנֹכִי, אִישׁ-רָשׁ וְנִקְלֶה” (שמואל א, י”ח, כג).
גם להצעה זו מסרב דוד, בטענה כי הוא אדם עני ועלוב ואין זה מן הראוי כי יתחתן במלך.
מבחן מאה העורלות ונישואי דוד ומיכל
לאחר שניסה פעמיים לגרום לדוד להתחתן עם בנותיו, אך בשתי הפעמים נחל אכזבה, מנסה שאול טקטיקה אחרת.
“וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה-תֹאמְרוּ לְדָוִד, אֵין-חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים, לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ; וְשָׁאוּל חָשַׁב, לְהַפִּיל אֶת-דָּוִד בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים.
וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד, לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וְלֹא מָלְאוּ, הַיָּמִים.
וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו, וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, וַיָּבֵא דָוִד אֶת-עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וַיִּתֶּן-לוֹ שָׁאוּל אֶת-מִיכַל בִּתּוֹ, לְאִשָּׁה” (שמואל א, י”ח, כה-כז).
בשתי הפעמים סירב דוד בטענה כי אינו ראוי, פעם מפני פשטותו ופעם מפני עניותו, ושאול מבין כי כדי לקבל את הסכמתו של דוד לנישואין עליו לדרוש מדוד הוכחת גבורה. שאול מציב לדוד משימה: הבאת מאה עורלות פלישתים אל המלך כתחליף למוהר הניתן ע”י החתן. שאול מקווה כי דוד ייהרג במהלך ביצוע המשימה ובכך יגמר האיום על מלכותו. דוד נענה למשימה, הורג מאתיים פלישתים ומביא אל המלך מספר כפול של עורלות פלישתים.
במלאת הימים, שאול נותן את מיכל ביתו לדוד, לאישה.
[1] צריך להבין מה בדיוק משמעות אמירתו של שאול בפסוק זה הדבר מצוי במחלוקת פרשנים.
