“תלחש לי סוד ההויה” – המבואר / דניאל קלוגהפט
אחדות
בסוד האחדות תמצא את הרוממות. הפירוד הוא משבר ומחלה!
מאוד קל למצוא ניגודים וסתירות. החכמה היא למצוא איחודים ודמיון. כשאנשים מתאחדים סביב רעיון כלשהו, הרעיון עצמו מתעלה ומקבל חיזוק. כשצוות עובד בשיתוף פעולה, המשימה מתבצעת הרבה יותר טוב מאשר אם כל אחד היה עובד לבד. מחקרים אפילו הראו ששני אנשים מסוגלים להרים משקל כבד יותר מאשר מה שכל אחד מסוגל להרים בנפרד. לעומת זאת, אם צוות מחליט “לשבור את הכלים” באמצע ניווט, כל אנשים הצוות עלולים ללכת לאיבוד. זה כוחה של אחדות ולהפך של הפירוד והמחלוקת, חלילה.
האדם הוא בעל שאיפות הפוכות ומלחמה תמיד בקרבו פנימה. כל עבודתו היא לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון גדול, שבו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה.
רק בני אדם מתמודדים עם הפיצול בנפש של “אוי לי היצרי, אוי לי מיוצרי”. האינסטינקטים הטבעיים של עולם הצומח והחי מונעים משאר יצורי העולם לעשות מעשים העלולים לפגוע בהם. לאריה אין התלבטות האם להיות צמחוני או להמשיך לאכול בשר. אין דג שמתייעץ עם פסיכולוג האם לעשות שינוי דרסטי בחייו ולעבור לגור על האדמה. לעומת זאת, רק בני אדם מסוגלים להעלות את הנטיות הטבעיות שלהם למעלה מדרגת מלאכי השרת. רק בני האדם מסוגלים לאחד את מגוון תכונות נפשו לפסיפס אחד של “תיקון עולם”. לדוגמא, יש באדם רצון להיות בין אנשים, להיות מקובל בחברה, לגור בשכנות עם אנשים הדומים לו, אך לעומת זאת יש באדם הרצון להיות לבד, להתבודד עם בוראו, לקחת תרמיל על הגב ולצאת “לעולם הגדול”. על האדם ללמוד לנתב את כל נטיות נפשו, את כל המידות שבו, גם הרוגע והסבלנות וגם הכעס וחוסר המוכנות לסבול את קיומם של דברים מסוימים, אל עבר יעד עליון יותר, אל עבר מטרה קדושה יותר מאשר “לחיות את היום”. או אז ירגיש האדם כיצד כל נטיותיו פועלות בהרמוניה אל עבר המטרה הנ”ל.
מי שמרגיש שאחדות כל העולמות וקישורם קרובה לרוחו, הרי הוא משורשם של גדולי עולם. (ערפילי טוהר,ח’)
להיות אוהב שלום ורודף שלום זה לא רק בין שני אנשים המתווכחים ברחוב על מקום חניה. זו דרך חיים. אדם אשר רואה גם את “הימין” וגם את “השמאל” כחלק מאותו גוף, עם לב אחד המזרים דם חיים לשני צדדיו. אדם ששואף לאחד את כל הפלגים בעם, לטשטש את מחלוקות “החצרים” השונים. אדם שכואב לו לראות ארבעה או חמישה בתי כנסת אחת ליד השנייה, שכל אחד מחפש “עשירי למניין”. אדם כזה שאינו רואה הבדל בין לעבוד את בוראו בבית המדרש לבין לעבוד את בוראו בעבודה, אדם שכל פועלו קודש לאיחוד ואחדות הכול. אדם כזה אינו “אדם פשוט” כלל וכלל, אלא וודאי נשמתו היא משורשם של גדולי עולם.
העולם כולו עסוק בפירורים של מחשבות, ואינו יכול למצוא את האחדות החיה שבהם. באים בעלי הרעיון הפנימי, והם הגוללים את האור האחדותי.
אנשי פירוד מתמקדים בנכונות דרכם ומחשבותם. הם לא משקיעים מאמצים למצוא את החיבור והקישור בינם לבין בעל הדעה השונה מהם. ישנם שבתוך תוכם אינם מסוגלים לאחד את כל פירורי מחשבותם למחשבה עמוקה אחת. יש להם רצון טוב אולי, אך הם לא מצליחים לחבר את כל החלקים לכדי משהו מעשי ומאוחד. לא מהם תבוא הישועה. הדגש כאן אומר הרב קוק, הוא על “בעלי הרעיון הפנימי”. אותם בני אדם המסוגלים לראות את הפנימיות של המציאות, את העומק של הכול, את המקור והתכלית של ההוויה, אשר מסוגלים לאחד את כל פירורי המחשבות יחד.
הרוחניות סוקרת הכול ביחד, להבדיל מהסתכלות שכלית פשוטה, שהיא עסוקה בפרטים, ובקושי מקבצת אותם לכלל מאוחד (אורות הקודש א’, מ”א)
הרוחניות אינה מוגבלת לזמן, מקום או נפש. ביכולתה לראות כלל ופרט בו זמנית ולראות את החיבור הכללי שביניהם. אדם אשר רוחניותו תופסת את עיקר עולמו, זוכה לסקור ולראות את המציאות המורכבת בעין בהירה והוא זוכה לראות את האחדות הכללית שבין הפרטים המופרדים לכאורה.
לקצץ ולהפריד, או אפילו להרפות למאחד, זאת פילוסופיה של עצלות (אורות הראיה א’, מ”ט)
קל מאוד לאדם להצדיק את מעשיו, לתרץ אותם כאילו שהם נעשים מתוך איזו אידיאולוגיה עילאית. אומר כאן הרב קוק, שמעשים שגורמים לפירוד ומחלוקת דומים לאדם הטוען שיש לו אידיאולוגיה של הצטברות אבק בחדר. כשם ששחיין שיפסיק לשחות ישקע ויטבע, ח”ו, כך אי אפשר לעצור מלפעול לאחדות. לטעון שזה רק טבעי שיהיה אבק, זו פילוסופיה של עצלנות. ברור לכל בר דעת שיש לסלק את האבק ולסדר את החדר המבולגן והמלא אבק ולא להשאיר אותו בלכלוכו. כמשל כך בנמשלת צריך לפעול שתהיה אחדות בין הדעות ובין בני האדם.
מפני צרות האדם – ידיעה סותרת ידיעה והרגשה סותרת הרגשה. אבל באמת – ידיעה מחזקת ידיעה, הרגשה מחשקת הרגשה וציור משלים ציור.
כיתרון האור מן החושך דווקא, כך כל דעה, הנהגה או הרגשה מקבלים משנה תוקף על ידי ההנהגות והמחשות הסותרות אותו. כמשל לשריר, שללא משקולת שתתנגד ותקשה על האדם, השריר לא יתפתח אלא יישאר חלש ומנוון. צריך להודות והעריך את הדעות הסותרות את שלנו, כי דווקא הן מחזקות ומבררות את דרכנו ומאשפרות בירור נוסף למי אתה ולאן אתה הולך.
כל חוש מעורר את החושים כולם. כל רעיון מעורר את הרעיונות כולם. כל מצוי מעורר את החבר לו במציאות. (אורות הקודש ג, רפ”ו)
“כל ישראל ערבין זה לזה”. הרב קוק זצ”ל את מעגל הערבות לכל ההוויה כולה. הכל קדוש, הכל מחובר והכל משפיע על הכל. אין דברים מנותקים, בין אם החיבור נראה בבירור ובין אם לא, כאפקט הפרפר שבמעופו יכול להשפיע על רוחות העולם אלפי קילומטרים ממנו, כך גם החלומות, המחשבות, הדיבורים והמעשים שלנו משפיעים עלינו, על הסובבים אותנו ועל ההוויה כולה – ברוחניות ובגשמיות.
בענייני דעות מזדמן, ששני בעלי ריב רחוקים זה מזה במבט חיצוני, אולם באמת הם אומרים דבר אחד, וכל המחלקות מפני שאין איש מבין את שפת רעהו. (אורות האמונה, 38)
את מחלוקות שמאי והלל סיכמו חז”ל במשפט אחד: “אלו ואלו דברי אלקים חיים, והלכה כבית הלל”. נמקו חז”ל את החלטתם בכך שהלל הקדימו את דברי שמאי לדבריו.
