“וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד–עַד, יוֹם מוֹתָהּ ” (שמואל ב, ו’, כג). עונשה של מיכל מעלה שאלות רבות. האם עונש זה ניתן לה בידי שמיים או על ידי דוד בעלה שרחק ממנה? מדוע נענשה מיכל בעונש כה חמור על מעשיה? והאם ישנו קשר בין סופה, למוצאה, כביתו של שאול?
רבו הדעות והפירושים בנושא זה. נעסוק כאן בחלק מהם.
זקוביץ במאמרו[1] כותב כך: “המעשה בהעלאת ארון ה’ מסתיים במעין כרוניקה לקונית, יבשה: “ולמיכל בת שאול לא היה ילד עד יום מותה” (שמואל ב, ו’, כג). המספר אינו מציין בגלוי, כי אלוהים הענישה על גאוותה, אך הקורא הרגיש ידע ויבין, כי מי שהופיעה בחלון כ”בת שאול” נדונה על ידי אלוהים כ”בת שאול” וגורלה יהיה כגורל בית שאול ההולך ונמחה מן העולם”.
גם בן איון שרגא[2] סבור כי עונשה של מיכל ניתן לה משמיים. במאמרו הוא טוען כי הדבר נלמד בבירור מסמיכות הפרשיות. לדבריו, ההכרזה כי למיכל לא יהיה ילד עד יום מותה, סמוכה ללעגה שרחשה לדוד, והיא המצביעה על כוונת המקרא לתלות את עקרותה של מיכל כעונש מכוון משמיים.
מיכל חוזרת ומכונה כאן “בת שאול” בכדי להדגיש את הקשר של מיכל נטולת ההמשכיות, לשאול אשר זרעו נידון לכיליון. מדיוק בפסוקים נראה כי המילה “לה” אינה סתמית, אלא באה אף היא להדגיש כי העונש הוא של מיכל בלבד. רק לה אין ילדים, לדוד יש ילדים משאר נשותיו ופילגשיו.
לעומת זקוביץ ובן איון שרגא, אשר מתארים את עונשה של מיכל כעונש בידי שמיים, מסביר מזוז[3] כי מיכל נענשה על ידי דוד בעלה אשר ניתק את קשריו עימה לחלוטין, בעקבות הלעג שלעגה לו. לדבריו, למיכל לא היו ילדים, כי דוד רחק ממנה פיזית, ועל כן מתה ללא בנים .
מן הביטוי “עד יום מותה” עולה השאלה האם למיכל היו כבר ילדים, ורק מאותו אירוע חדלה ללדת? או שכל חייה לא ילדה?
רש”י ורד”ק מפרשים כי הנאמר “לא היה לה ילד” בא בכדי למעט. זאת אומרת שלפני הריב היו לה ילדים. ורק מעת הריב, חדלה ללדת.
גם המדרש תומך בדעה כי למיכל היו ילדים, אך מפרש כי דבר זה קרה דווקא ביום מותה. וזו לשונו:
“תאני שלוש נשים מתו חיות: אמנו רחל, וכלתו של עלי, ומיכל בת שאול… ‘ולמיכל לא היה ילד עד יום מותה’ (שמואל ב, ו’, כג)- אמר רבי יהודה בר סימון: עד ים מותה לא היה לה, ביום מותה היה לה, הדא הוא דכתיב ‘והששי יתרעם לעגלה’ (דברי הימים א, ג’, ג) ולמה נקרא שמה עגלה? אמר רבי יודה בר ר’ סימון: על שפועה ומתה כעגלה”. (מדרש שוחר טוב על שמואל, פרשה יא)
לעומת הפרשנות הקלאסית, הפרשנות המודרנית, נוטה לומר כי אמירה זו מתייחסת לכל ימי חייה של מיכל. וכי האמירה הכללית אשר אינה תחומה בזמן, מעידה על חיים שלמים ללא יכולת להביא ילדים לעולם.[4]
מיכל שאהבה את דוד והתמסרה לו באהבתה אותו, אפילו במחיר בגידה באביה, מוצאת את עצמה במאבק חריף נגד האיש שכה אהבה. מיכל מביאה איתה מביתה את תפיסותיה הישנות ומנסה להלביש אותן על מלכותו של דוד בעלה, משהדבר אינו מצליח היא יוצאת במאבק חריף נגדו ומוכיחה אותו בבוטות קבל עם ועדה. בכך גזרה מיכל על עצמה ניתוק מוכרח מבית דוד. מלכות דוד אינה המשך של מלכות שאול בפן ההשקפתי, וניסיונה של מיכל ליצור המשכיות של בית אביה במלכות דוד, מכריחה ניתוק שלה ממלכותו של דוד[5] [6].