“ועיני ישראל כבדו מזוקן, לא יוכל לראות”. לכאורה אנו רואים כאן את יעקב בחולשתו, בזקנתו. איזה קושי עצום לאדם שהיה רגיל להוביל אחריו משפחה שלמה, שבט שלם, ולפתע איננו יכול לראות – הוא תלוי באחרים כמעט בכל, אפילו בכל הפרטים הקטנים ביותר של החיים. אין הוא יכול לראות מי בא אליו, לאן הוא הולך, כיצד הוא אוכל, מה מתרחש סביבו. לכאורה חוסר ישע מוחלט.
אולם מייד בפסוק הבא סותר לכאורה יעקב את הדברים: “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ”. האם בדבריו של יעקב אין משום ‘לעג לרש’ כלפי עצמו?… הרי הוא לא ממש זוכה לראות את זרעו של יוסף, שכן עיניו לא נשמעות לו עוד. ובכל זאת, דווקא מסיפור זה של ברכת יעקב למנשה ואפריים אנו למדים מהו עיוורון ומהי ראייה אמיתית; יוסף, הפיקח שרואה את כל מה שעומד לפניו ושולט בכל ארץ מצרים, הוא הטועה שאיננו רואה ראייה פנימית: “וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו, וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו – לֹא כֵן אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר – יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי. גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם”. דווקא יעקב, שלכאורה איננו מסוגל לראות דבר, ואיננו שולט עוד על חייו ועל מותו ומקום קבורתו, דווקא הוא רואה את העתידות לעומקם, ויודע למי תגיע הבכורה בסופו של תהליך. אותו יעקב הוא שמבקש לגלות לבניו “אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים”, ואף שנסתלקה ממנו שכינה ולא גילה את הקץ, בכל זאת בברכותיו אנו נפגשים ביכולת הראייה הנבואית החודרת של אותו זקן עיוור שעיניו כבדו מזוקן.
בולטת תשובתו של יעקב ליוסף: “יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי” – משמע שיעקב ציפה שיוסף יתפלא; יעקב הרי ידע שמנשה הבכור, ובחר במודע שלא לומר מראש ליוסף שהוא עתיד להעדיף את אפרים, אלא להפתיע אותו, ואחר כך להרגיע אותו, “יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי”. נראה שיעקב ביקש להעביר כאן מסר ליוסף: אל תסטה אחר החיצוניות, אתה דומה בעיניך כמי שכל העולם פרוש לרגליו, וכביכול אתה שולט בכל ומולך על כל. אל תתן להצלחה החיצונית הזו לסחרר אותך ולהשכיח ממך מי אתה – אתה יוסף חולם החלומות, אתה זה שפותר חלומות ורואה בהם את העתיד, אתה לא רק מלך ומושל אלא גם צפנת פענח, מפענח הצפונות, אשר מסוגל לזכות למבט פנימי ובהיר על המציאות ועל מה שמעבר לה. אל תניח לראייה החיצונית לטשטש אצלך את המבט הפנימי.
גם כיום אנו נתקלים פעמים רבות בעיניים אנושיות שלכאורה פקוחות לרווחה והכל גלוי וצפוי לפניהן, ובכל זאת מוכות בעיוורון פנימי.
העיוורון הפנימי בא לידי ביטוי קודם כל בכך שאנחנו לא רואים דברים שנמצאים מול עינינו: אנחנו מעדיפים לא לראות את סבלם של תושבי שדרות המופגזת, או לחילופין לראות, להאנח בשותפות, ואז לעבור על סדר היום, שזה כמעט גרוע מלא לראות כלל; אנחנו מעדיפים לא לראות את יונתן פולארד נמק בכלא ולא לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים למענו; אנחנו מעדיפים לדלג על החדשות העוסקות באומות אחרות ברחבי העולם שנתונות לרעב נורא או להשמדה שיטתית; ולא נוח לנו גם להביט על עקורי גוש קטיף ולראות את העוול הנורא שנעשה להם, ואת תוצאותיו המרות עבור כולנו.
העיוורון מתבטא גם ברצון הנואש לראות את המציאות כפי שנוח לנו: אם אנחנו מתאווים כל כך לשלום ולשקט, כל פירור של שטות הנזרק מפי מנהיגי אויבינו הופך לחלון הזדמנויות, כל התחסדות של רב מרצחים הופכת אותו לפרטנר, והמחיר הערכי, המוסרי, האנושי והבטחוני שאנחנו עתידים לשלם מתגמד ונעלם.
ולמרות המשפטים האחרונים – העיוורון, ככל מחלה גופנית או רוחנית, איננו נחלתו של זרם מסויים או של מגזר אחד בלבד; הוא חוצה מפלגות ופוגע גם בדתיים וגם בחילוניים, גם בימין וגם בשמאל. לעיתים קל לנו לראות את עיוורונו של השני, מאשר להביט לעצמנו בלבן של העיניים, להודות בטעויות העבר ולפקוח את העיניים למבט חדש ורחב יותר. אולי אם אנו נבחן את הראייה שלנו, האם אנחנו מביטים במציאות באופן אמיתי ועמוק, האם אנחנו רואים את כל נקודות האמת הקיימות גם אצל ברי הפלוגתא שלנו – אז נזכה שגם אחרים יפקחו את עיניהם ויראו את המציאות כפי שאנו רואים אותה, בבחינת “כל מי שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעים”, ומתוך כך נוכל כולנו להביט בעולם באופן שלם יותר.
כותב המאמר הינו הרב אלעזר אהרונסון ראש תחום פנים אל פנים באל עמי וראש ישיבת ההסדר חולון לשעבר
