צדקה תציל ממוות
לצדקה יש כח.
נלמד מה כוחה של מצות הצדקה
- תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַרְבָּעָה דְּבָרִים 1מְקָרְעִין גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: צְדָקָה, 2צְעָקָה, שִׁנּוּי הַשֵּׁם, וְשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה.
צְדָקָה – דִּכְתִיב (משלי י) “וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת”…
ביאור:
1) מקרעין גזר דינו– עוזרים לאדם לְהִנָּצֵל.
2) צעקה– תפילה.
- תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יא עמוד א
תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה.
פַּעַם אַחַת בָּאתָה אִשָּׁה לְפָנָיו בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת,
אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי!
אָמַר לָהּ: הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֵין בְּקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה כְּלוּם!
אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אִם אֵין אַתָּה מְפַרְנְסֵנִי, הֲרֵי אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָנֶיהָ מֵתִים!
עָמַד 2וּפִרְנְסָהּ מִשֶּׁלּוֹ.
לְיָמִים חָלָה (בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק) וְנָטָה לָמוּת,
אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָבָּ”ה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה אָמַרְתָּ: כָּל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא, וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק שֶׁהֶחְיָה אִשָּׁה וְשִׁבְעָה בָנֶיהָ יָמוּת בְּשָׁנִים מוּעָטוֹת הַלָּלוּ?
מִיָּד קָרְעוּ לוֹ גְּזַר דִּינוֹ.
תַּנָּא: הוֹסִיפוּ לוֹ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה עַל שְׁנוֹתָיו.
ביאור:
1) העבודה שאין בקפה וכו’– נשבע אני בעבודת בית המקדש שאין בַּקֻּפָּה כֶּסֶף.
2) פרנסה משלו– נתן לה מֵהַכֶּסֶף שֶׁלּוֹ.
מִצְוַת הַצְּדָקָה הִיא אַחַד הַסִּימָנִים לִהְיוֹתֵנוּ יְהוּדִים- בָּנָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
- רמב”ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה א
חַיָּבִין אָנוּ לְהִזָּהֵר בְּמִצְוַת צְדָקָה יוֹתֵר מִכָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה, שֶׁהַצְּדָקָה סִימַן לַצַּדִּיק זֶרַע אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו… לַעֲשׂוֹת צְדָקָה”.
וְאֵין 1כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל מִתְכּוֹנֵן וְדַת הָאֱמֶת עוֹמֶדֶת אֶלָּא בִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי”.
וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “2צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה”.
ביאור:
1) כסא ישראל מתכונן– הַמַּלְכוּת תחזור לישראל.
2) ציון– כינוי לירושלים.
מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עַל בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְאָמְרוּ- שֶׁהוּא קִיֵּם נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. וְעַל כָּךְ מַסְבִּיר רש”י:
- פירוש רש”י על מקור 11
אתה אמרת כו’– מִתּוֹרָתְךָ לָמַדְנוּ: ‘לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי לוֹמַר לְךָ כָּל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא וּכְתִיב (בראשית ד) “1קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ” דָּמוֹ וְדָם זָרְעִיוֹתָיו אַף כְּשֶׁאַתָּה 2מְקַיֵּם “דְּמֵי אָחִיךָ” עִמָּךְ מַעֲלֶה עָלֶיךָ 3חַיָּיו וְחַיֵּי זָרְעִיוֹתָיו שֶׁמִּדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת.
ביאור:
1) קול דמי אחיך– כְּשֶׁקַּיִן הרג את הֶבֶל, ה’ התייחס לכך כאילו הרג אנשים רבים שֶׁיָּכְלוּ לְהִוָּלֵד בְּעָתִיד מֵהֶבֶל.
2) מקיים דמי אחיך– כשאתה מְחַיֶּה אדם אַחֵר.
3) חייו וחיי זרעיותיו– זה נחשב שֶׁהִצַּלְתָּ את כל זרעו.
- תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ט עמוד ב
אָמַר רַב יִצְחָק:
כָּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת,
1וְהַמְּפַיְסוֹ בִּדְבָרִים – מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת.
ביאור:
1) והמפיסו בדברים– מעודד אותו, אפילו מִבְּלִי לתת לו כסף.
- רמב”ם הלכות מתנות עניים פרק י
הלכה ד: כָּל הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְעָנִי בְּסֵבֶר פָּנִים רָעוֹת וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע, אֲפִלּוּ נָתַן לוֹ אֶלֶף זְהוּבִים 1אִבֵּד זְכוּתוֹ וְהִפְסִידָהּ.
אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְשִׂמְחָה 2וּמִתְאוֹנֵן עִמּוֹ עַל צָרָתוֹ… וּמְדַבֵּר לוֹ דִּבְרֵי תַּחֲנוּנִים וְנִחוּמִים…
הלכה ה: 3שָׁאַל הֶעָנִי מִמְּךָ וְאֵין בְּיָדְךָ כְּלוּם לִתֵּן לוֹ- פַּיְּסֵהוּ בִּדְבָרִים.
וְאָסוּר 4לִגְעֹר בֶּעָנִי אוֹ לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ עָלָיו בִּצְעָקָה, מִפְּנֵי 5שֶׁלִּבּוֹ נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּא, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: “לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תְּבַזֶּה”, וְאוֹמֵר: “לְהַחְיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחְיוֹת לֵב נִדְכָּאִים”.
וְאוֹי לְמִי 6שֶׁהִכְלִים אֶת הֶעָנִי אוֹי לוֹ, אֶלָּא יִהְיֶה לוֹ 7כְּאָב בֵּין בְּרַחֲמִים בֵּין בִּדְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים”.
ביאור:
1) אבד זכותו– בקיום מִצְוַת הצדקה.
2) ומתאונן עמו– כואב ביחד איתו על מַצָּבוֹ.
3) שאל– ביקש.
4) לגעור– לכעוס.
5) לבו נשבר ונדכא– קשה לו עִם מַצָּבוֹ ורוחו שפופה.
6) שהכלים– בִּיֵּשׁ.
7) כאב– כמו אב המרחם על בניו.
- ספר נתיבות עולם א נתיב הצדקה פרק ד
פֵּרוּשׁ מַה שֶּׁמִּתְבָּרֵךְ יוֹתֵר מִי שֶׁמְּפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים מִמִּי שֶׁנּוֹתֵן לוֹ צְדָקָה- כִּי הַפְּרוּטָה שֶׁנּוֹתֵן לוֹ הוּא 1לְשָׁעָה בִּלְבַד, אֲבָל הַמְּפַיְסוֹ בִּדְבָרִים, פִּיּוּס זֶה הוּא אֵינוֹ לִזְמַן רַק 2לְעוֹלָם הוּא מְפֻיָּס, וְדָבָר זֶה נוֹתֵן לוֹ חַיִּים גַּם כֵּן כְּמוֹ הַמָּמוֹן (כֶּסֶף). וּלְפִיכָךְ הַמְּפַיְסוֹ בִּדְבָרִים הוּא יוֹתֵר מִן הַנּוֹתֵן.
ביאור: 1) לשעה בלבד– זה עוזר רק כעת.
2) לעולם– הרגשה טובה נִשְׁאֶרֶת לאורך זמן.
כָּל צְדָקָה וַחֶסֶד שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה, שָׁלוֹם גָּדוֹל וּפְרַקְלִיטִין גְּדוֹלִין בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
ביאור:
1) ופרקליטין– מלאכים המלמדים זכות על עם ישראל (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד א)