כדי להגיע ממצרים לארץ ישראל, עם ישראל לא היה זקוק דווקא לנס של קריעת ים סוף, שהרי ניתן לעבור ממצרים לארץ ישראל גם דרך המדבר ללא חציית ים סוף. ברור, איפוא, שהקב”ה רוצה לומר לנו מסר בכך שהנס התחולל דווקא כפי שהתחולל.
קריעת הים היא קודם כל קריעה – שמסמלת תמיד פרידה וניתוק פתאומיים וחדים. כך למשל קריעת הבגד על מת מבטאת את הניתוק החד והכואב של האבל מהנפטר.
אנחנו מוצאים קריעת בגדים גם בשני אירועים הסטוריים נוספים: הראשון מביניהם במפגש שאול ושמואל, לאחר ששאול גובר על עמלק אך משאיר את אגג בחיים, וחס על מיטב הצאן והבקר – “וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה’ וַיִּמְאָסְךָ ה’ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה’ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ” (שמואל א, טו, כו-כח). חז”ל מציינים שלא ברור מלשון הפסוק מי קרע את המעיל – האם שמואל אחז את כנף מעילו וקרע אותה לבטא את קריעת הממלכה, או שמא שאול הוא זה שאחז בכנף מעילו של שמואל כדי למנוע ממנו ללכת, וכשנקרע המעיל בשוגג ראה בכך שמואל ביטוי לקריעה העמוקה יותר, של מלכות ישראל הנקרעת משאול. בכל מקרה אין ספק שהקריעה כאן איננה מקרית, אלא היא ביטוי חיצוני לקרע פנימי עמוק במלכות ישראל וגם בליבם של שאול ושמואל. נראה שבכוונת מכוון לא מפורש בכתוב מיהו שקרע את המעיל, שכן באמת לא ברור מי קרוע כאן יותר – שמואל או שאול…
האירוע השני שבו אנחנו מוצאים קריעת בגדים הוא דומה מאד, בזמן קריעת הממלכה ליהודה וישראל: “וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה. וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים. וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר ה’ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִֹד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” (מלכים א, יא, כט-לב). כאן ברור שאחיה השילוני הוא הקורע את השלמה, אך לא ברור של מי היא – “וימצא אותו אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה” – האם אחיה מתכסה בשלמה או שמא ירבעם? חוסר בהירות זה בא ללמדנו שגם כאן לא מדובר על קריעה אישית של אחד מהם, אלא על קריעה אובייקטיבית – עם ישראל נקרע כאן לשניים, לשתי ממלכות שילכו וייפרדו עד למלחמות אחים ביניהן, ועד לגלות עשרת השבטים והתנתקותם מעם ישראל.
הקריעה, אם כן, מסמלת פירוד חד וניתוק מן העבר. נראה לאור הדברים, שביציאת מצרים עם ישראל צריכים להקרע ממצרים ולא סתם לצאת ממנה. עם ישראל, שבמאות שנותיו במצרים שקע למ”ט שערי טומאה, צריך להתנתק מן הגלות, להתנתק מהעבדות, לקרוע את עצמו מכל הביטויים המצריים שעוסקים רק בפאר החיצוני, בתאוות הגוף ובעבודה זרה, ולהתקדם אל עבר המדבר, שהוא בעצמו מעין קריעה מן העולם הטבעי אל עבר עולם מבודד, ניסי, מנותק מחיי העולם הזה. על רקע זה ניתן להבין את דרשת חז”ל “ויסע משה את ישראל מים סוף” – “הסיען בעל כרחם, שעיטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים… לפיכך הוצרך להסיען בכל כרחם” (שמות טו, כב ורש”י שם). עם ישראל עדיין נמשך אחר ביזת מצרים, ומשה צריך להסיע אותו בעל כרחו מים סוף אל המדבר.
לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר, נזקק עם ישראל שוב להקרע מן המדבר – בקריעת הירדן שבה נכנסו אל ארץ ישראל. גם מהמדבר קשה להפרד – ממצב של ענני כבוד שאופפים את עם ישראל ומגינים עליו, ממצב של מן ושליו היורדים משמים, ושל תורה אלוקית שמגיעה בצינור ישיר על ידי משה רבנו. אולם קריעות אלו, כואבות ככל שתהיו, הן כמובן לידת שלב חדש בחיי עם ישראל.
מחבר המאמר הינו הרב אלעזר אהרונסון ראש תחום פנים אל פנים באל עמי וראש ישיבת ההסדר חולון לשעבר.
