ראשית ימיה של מדינת ישראל
אנו קופצים על פרק זמן ארוך ומגיעים לראשית ימיה של מדינת ישראל. בתקופת היישוב ובראשית ימיה של המדינה סיפורי התנ”ך, ובמיוחד ספר יהושע היו מודל לחיקוי עבור התנועה הציונית. התנועה הציונית שאבה את רוחה וכוחה מסיפורי התנ”ך ומגיבוריו. חלום ארץ ישראל ההולך ומתגשם מול עיניהם מחבר אותם לדמויות כמו יהושע, גדעון, שאול, דוד ושלמה. חגי בן ארצי כותב ‘התנועה הציונית מצאה בתנ”ך ביטוי לשאיפותיה ולמאווייה […] דמויות כמו יהושע, גדעון, שאול, דוד ואחרים נעשו מקור רב השראה של חינוך הנוער העברי’[1]. ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הדגיש בדבריו מספר פעמים את החיבור לתנ”ך וליהושע בפרט, וכך אמר בן גוריון: “משה היה גדול, גדול מאוד, אבל מי שבאמת ייסד את האומה היהודית, את האומה הישראלית, היה זה יהושע בן נון”[2].
בכינוס הארצי השישי לידיעת הארץ הכריז בן גוריון: ‘אף אחד ממפרשי התנ”ך, יהודים או גויים, בימי הביניים או בימינו, לא יכול לפרש את פרקי יהושע כאשר עשו זאת עלילות צבא הגנה לישראל בשנה שעברה’[3]. בהזדמנות אחרת אמר בן גוריון: ‘צבא הגנה לישראל הנו רק בן שנתים, אולם צבא רך זה אינו אלא נצר מגזע צבאי עתיק יומין, אחד הצבאות העתיקים ביותר בעולם […] מלחמתו הראשונה של העם היהודי באה מיד אחרי יציאת מצרים – זו היתה המלחמה עם האויב המסורתי של ישראל, עם עמלק, ובראש המלחמה עמד המצביא הראשון בישראל – יהושע בן נון, והמלחמה ניטשה ברפידים, באותה הסביבה שבה נערך הקרב האחרון של צבא הגנה לישראל בימינו, הקרב על שחרור הנגב מידי המצרים בסוף 1948’[4].
חיים משה יצחק גבריהו התייחס לשבחים הרבים שהעתיר בן גוריון על יהושע, ואלו הם דבריו: “כפי שראיתי אותו והתבוננתי בו בתקופה של עשרים שנה ויותר, נותרה אצלי ההתרשמות שבן גוריון ראה את עצמו כיהושע בן נון שני”[5]. להרחבה נוספת על התבטאויותיו של בן גוריון על יהושע בן נון ראה מאמרה של לאה מזור[6].
היחס האוהד לספר יהושע בתקופת קום המדינה בא לידי ביטוי גם בשמות שניתנו למבצעים צבאיים. במלחמת השחרור נקראו שתי התקפות על לטרון שבעמק איילון ‘מבצע בן נון א’ ו’מבצע בן נון ב’, משום שבעמק איילון נחל יהושע את ניצחונו על הכנענים (יהושע י).[7] בנוסף יחס זה לספר יהושע התבטא גם בתוכנית הלימודים של מערכת החינוך, שבה קיבל ספר יהושע דגש מיוחד[8].
סמילנסקי יזהר מתאר את הימים ההם ולא בכדי התיאור מזכיר את נחלת שבט יהודה שבספר יהושע: ‘כמו מוזיקה היו להם פסוקים כ”עקרון ובנותיה וחצריה”, וכמו יין טוב “אשדוד ובנותיה וחצריה”, “ועזה ובנותיה וחצריה, עד נחל מצרים והים הגדול”, כמו תרועת חצוצרה; וטעם מופלא היה לשמות כמו כלב בן יפונה ועכסה בת כלב. ובשבת לאן נטייל? אל קו הגבול בכתף הר יערים ואל כסלון, ונרד בית שמש ונעבור תמנתה ובצל החנייה נתווכח בחום אם יבנאל היא יבנה, מפני שתוצאות הגבול היו ממש ימה’.[9]
לאה מזור[10] מציינת שלמרות האהדה הרבה לספר יהושע, רעיון השמדת עמים, החרם המתואר בספר יהושע, מעולם לא היה חלק מהאידיאולוגיה הציונית. התפיסה השלטת הייתה שתפקיד הצבא הוא להגן ולא לנשל עם אחר מעל אדמתו. במערכת החינוך לא היו גילויי שנאה כלפי הערבים ונושא החרם לא היה בשיח החינוכי. בעיית המוסריות שבספר יהושע נדחקה לרוב לשוליים, מחנכים לא עסקו בה ואם היא הושמעה, אז זה היה בגמגום או בשתיקה. הסיבה לכך היא שערעור על ספר יהושע מהווה ערעור היסודות של ההתיישבות.
[1] בן ארצי, תשמ”ו, עמ’ 20.
[2] גבריהו, תשמ”ט, עמ’ 71.
[3] מייזלר, תש”י, עמ’ 123.
[4] רוזנטל, תשנ”ז, עמ’ 35.
[5] גבריהו, תשמ”ט, עמ’ 72- 73.
[6] מזור, תשס”ד, עמ’ 32‑37.
[7] מזור, תשס”ד, עמ’ 39.
[8] מזור, תשס”ד, עמ’ 41.
[9] יזהר, תש”ס, עמ’ 55.
[10] מזור ,תשס”ד, עמ’ 34 ועמ’ 38.
מחבר המאמר הינו סהר מזרחי, מחנך בבי”ס יהלום, מעלות.
