נגד יהושע – ס’ יזהר
ביקורת חריפה יותר ממה שראינו לעיל הובאה בדבריו של ס’ יזהר[1], נביא מספר חלקים מדבריו על מנת שנוכל לעמוד על מספר טענות שיש לס’ יזהר כנגד ספר יהושע:
מה זה לרשת? בדברים א’, ח נאמר: “ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ”. וביהושע א’, יא נאמר: “אתם עוברים את הירדן הזה לרשת את הארץ”, ועוד ביהושע הרבה “והוריש” “והורשתם” “ותירשו” […] ממי יורשים? ואיפה הם היורשים הטבעיים, האם הוכחדו כולם, ואחרים באו במקומם, כמו אחאב שלקח מנבות כשאמרה לו איזבל קום רש? ‘לרשת’, כלומר, שלא היתה פרוצדורה משפטית כלשהי, שנלקח דבר בלי להוכיח זכות, ובלי זה טוען וזה טוען, בלי לקבוע מי היורש, מי המוריש ולמי תהיה הירושה כחוק?
“איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו… לאחיו… לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה והיתה לבני ישראל לחֻקת משפט…”, קובע במדבר כ”ז, ח. “ולא יירשך כי אם אשר ייצא ממעיך הוא יירשך” (בראשית י”ח, ו) – הרי שהיורש הוא אדם מוגדר בזכויותיו, והרי, שלכאורה, יש חוק ויש משפט, ולרשת אינו לשדוד, ולרשת אינו לכבוש, ולרשת אינו להרוג, ולהיעשות יורש הוא הליך משפטי, שבו צד א’ מוריש כחוק לצד ב’ בתנאים מוגדרים, בהסכמה הדדית, בדעה צלולה, מרצון חופשי ובסמכות הדין, לכאורה.
מהר מתברר כי “עלה רש” או “קום רש” הוא מעשה פטור מן החוק, מן הצדק, מן האנושי, הוא צו מגבוה. כל ה’לעלות’, ולקום, ולרשת – אחת היא מה הדין או הצדק, או מה קרה לאלה שלקחו מהם, ואם קול דמיהם לא צועק גם הפעם מן האדמה לשמים, אלא שהשמים כעת ציוו להתעלם מכול הקולות, ורק לקחת ולרשת בכוח. […] והנחלה אינה עוברת מאב לבן, לפי הסדר המקודש, ולא לפי דין הצדק, אלא כאן בעל הבית הוא הקובע מלמעלה מי כן ומי לא, ושיקוליו עמו. ואם כך, מהו חוק הירושה? חוק או טבח? […] באופן שהאלוהים מתואר כאן כמין איכר עליון, בעל כל הנחלות, והוא המעלה עדרים על השדות שלו, מסלק את אלה ומעלה את אלה, לפי שיקוליו, השדות שלו הם, העדרים שלו הם, והשיקולים שלו הם. והעדרים? אבל מי שואל פי עדרים? קום רש, עלה רש, השמר וקח לך, כמצוות בעל הבית, השמר וקח לך כל מה שהיה שלהם: ללקיחת שוד כזו קוראים כאן ירושה.
ס’ יזהר טוען שבשונה משאר הירושות בתורה בהם בן משפחה יורש את קרובו על פי דין, כאן אין ירושה אלא שוד, ושוד זה מנוהל על פי האלוקים. אלוקים מתואר בדבריו כאיכר עליון שמחלק את הנחלות בצורה שרירותית בלי להתייחס ליורשים האמיתיים של אותם הנחלות. בהמשך דבריו מציין ס’ יזהר את התגלות המלאך ליהושע וחרבו שלופה בידו:
איש נושא חרב שלופה בידו אינו דמות בלתי מוכרת באזור זה של העולם. מאז ועד היום ההיסטוריה מלאה ממנו, ואפשר אפילו לומר עליו כי הוא גיבור כל הדורות. וכן גם הכרזתו של גיבור החרב, כי המקום הוא אדמת קודש המצדיקה מלחמת קודש, אינה הכרזה בלתי מוכרת במחוזותינו, ועוד לא פסה מאזורנו, בשינוי שמות ושפות, כל מיני ג’יהאד, מסעי צלב, וכל מיני ב’דם ואש’, עם כל מיני ‘רק כך’.
ס’ יזהר משווה את מלחמתו של יהושע למלחמות קודש של דתות אחרות, לפי דבריו המלאך מקדש את השימוש בחרב. החרב לא מגיעה רק בהכרח אלא קדושה יש בה. חרב זו מכוונת כלפי איש ואישה מנער ועד זקן ללא הבחנה וכך כותב יזהר:
מה זה בדיוק “לפי חרב”, ומה זה בדיוק “להחרים את כל אשר בעיר”? זה נוסח הפקודה, החל מפרק ו’ ביהושע, ושוב ושוב תשמעו “לפי חרב” ואת “החרם תחרים” […] ולהרוג “לפי חרב” זה לדקור אדם עד מותו, או פשוט לשחוט אדם. וכשהוא אומר בכיבוש יריחו: מאיש ועד אשה, מנער ועד זקן, ועד שור ושה וחמור, כולם לפי חרב, הוא אומר להרוג בדקירות ובעריפה ובשחיטה, ולא רק את הלוחמים, אלא גם את הזקנים והנשים והנערים, אחד אחד, ולא בירייה מרחוק, אלא צוואר אחרי צוואר וגם את השור והחמור והשה, שלא יישאר חי אחד מכל בעלי חזקת היורשים ולא סימן לקיומם, ותישאר כאן אדמה נקייה, ויהיה הטיהור שלם.
בהמשך דבריו עומד יזהר על המוסר האנושי המנוגד לכל ציווי כיבוש הארץ, האדם צריך לכבוש את המוסר הטבעי שלו בגלל ציווי האלוקים, ואלו הם דבריו:
זו תורת הכיבוש. זו דרך ההתנחלות. כוח, כוח ועוד כוח, חרב ואש ודם וכליה סופית. כיבוש בלי חזק ואמץ; וחזק ואמץ כדי שלא יתפלץ לבך האנושי, ממה שהאל מצווה אותך לעשות, ותובע ממך לסתום את לבך האנושי במצוות האלוהים. והאנשים אמנם סוגרים אז את ברזי לבם האנושי, אנחנו יודעים, את ברז הרחמים ואת ברז ההתחשבות ואת ברז החנינה. הוא נותן לך ארץ טובה, ואתה רק סוגר את ברזי לבך האנושיים, הקשה את לבך הרך. ואם לבו האנושי הרך של האדם אינו מעז לבצע מעשה, בא אז האלוהים ומקשיח את לבו.
בהמשך דבריו ס’ יזהר מציין שאמנם כיבוש באופן המתואר בספר יהושע היה נהוג בכל העמים ובכל הזמנים אבל ביחס לישראל מעשיים אלו מעלים תמיה כדבריו: “אבל האם גם אלה שנלחמו במצוות האל של הר סיני ובשליחות משה עבד ה’? לאחר לוחות הברית, ולאחר עשרת הדברים, ולאחר צדק צדק, ולא תרצח, וכל השאר – האם גם הם ככול הכובשים אשר מעולם?”. הציפייה מעם ישראל למוסר היא גבוה יותר, אותו עם ששמע על הר סיני לא תרצח ונאמר לו “צדק צדק תרדוף”[2], כיצד יתכן שעם זה ינהג ככל העמים וכל זה בציווי אלוקי? בסוף דבריו אומר יזהר שחובתו של האדם לאנושיותו לצאת נגד ספר יהושע ואלו הם דבריו:
את יהושע הזה קשה לקבל, וחובת אדם לאנושיותו לצאת ולדבר נגדו, אלא אם כן אין ספר זה אלא ספר האזהרה, לאמור: ראו הוזהרתם, מה קורה כשעם הולך לכבוש ארצו של עם, ולו גם מן הנימוקים הטובים ביותר. די לקרוא ביהושע ולהיבהל. נכון, לא כולם נבהלים, כידוע, אבל מכל מקום, אולי קצת היהודים האלה שיושבים כאן, הם נגד יהושע.
אם נסכם את דבריו אפשר לומר שס’ יזהר הדגיש את הבעיות הבאות: א. ירושת הארץ מידי היושבים בה ללא משפט. ב. קדושת החרב ואופי הלחימה שהיה השמדה. ג. כיצד דווקא עם ישראל מבצע דברים כאלו. דבריו של ס’ יזהר ושל אחרים שכתבו בנושא מציגים תמונה קשה מאוד ביחס לספר יהושע, האם באמת כך הם פני הדברים?
אהרן מגד[3] הגיב על דבריו של יזהר. מגד טוען כלפי ספר יהושע ב’ טענות עיקריות: הכיבוש כמו שמסופר בספר יהושע אינו אלא זיוף היסטוריה וכל ספר יהושע נכתב שנים לאחר הזמן המיוחס לו. ב. כיבוש והשמדה היה נחלת ההיסטוריה האנושית וגם עם ישראל נכנס להגדרה זו. לפי דבריו אין מה לדון כלל בשאלת המוסר כיון שספר זה הוא זיוף בלבד. בנוסף לכך כיבוש והשמדה של העם הנכבש היה דבר מקובל בהיסטוריה ולכן אין זה מפתיע שגם עם ישראל פועל בדרך זו.
לדעתי דבריו של מגד לא פותרים שום בעיה, ואבאר את דבריי. השאלה כלפי מוסר הכיבוש לא מתחילה מספר יהושע אלא מהתורה עצמה ולכן אף לפי שיטתו, עדיין לא הגענו אל המנוחה והנחלה. כיצד התורה עצמה מצווה לא להחיות כל נשמה? בנוסף לכך, הקושי המוסרי לא מסתלק אם נניח שספר יהושע הוא זיוף, מספיקה העובדה שעם ישראל אימץ לעצמו את ספר יהושע בתוך כתבי הקודש שלו בכדי להעלות קושיות אלו, כיצד יתכן שעם ישראל שחרט על דגלו את ערכי החסד והרחמים אימץ לעצמו ספר שמציג ערכים שונים בתכלית מערכי האומה?
[2] דברים פרק טז פסוק כ.
[3] מגד, ידיעות אחרונות , 25.12.1992.
