איך להבין “לא תחיה כל נשמה”
לפני שנעסוק באופי המלחמה בספר יהושע, נקדים עיסוק בגדר הציווי “לא תחיה כל נשמה”. בספר דברים[1] אומרת התורה כך:
(י) כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם:(יא) וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ:(יב) וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ:(יג) וּנְתָנָהּ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב:(יד) רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָךְ:(טו) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה:(טז) רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה:(יז) כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(יח) לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
רש”י בפירושו לתורה על המקום אומר שהציווי כי תקרב אל עיר נאמר דווקא במלחמת הרשות. לפי דבריו, במלחמת שבעת העממין לא נאמר ציווי זה אלא צריך לקיים בהם “רק מערי העמים האלה אשר ה’ אלקיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה”. לפי פירושו של רש”י “רק מערי העמים…” מוסב על “כי תקרב אל עיר…” ובא לומר שאע”פ שאתה מצווה לקרוא לשלום במלחמת הרשות, במלחמה בעמי הארץ אין לעשות כן אלא להחרימם.
את שיטתו של רש”י אפשר לראות גם בפירושו לתלמוד. במסכת סוטה[2] התייחסו חז”ל לדברים שכתבו ישראל על האבנים[3] בגלגל. לדעת ר’ שמעון בחלק התחתון של האבנים כתבו “לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם”[4]. ר’ שמעון לומד מכך שאם עשו הגויים תשובה מקבלים אותם. רש”י פירש שם[5]: “ודבר זה כתבו למטה להודיע לשבעה אומות היושבים חוץ מגבולי ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא אותן שבתוך גבולם נצטוו להחרים כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים אבל אתם היושבים חוצה לה אם אתם חוזרין בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין שמחמת יראה עושין”. לפי דבריו של רש”י אין מקבלין בתשובה את הגויים היושבים בתוך גבולות ארץ ישראל, עליהם יש דין חרם.
פירוש דומה לרש”י מצינו אצל נכדו הרשב”ם, ואלו הם דבריו: “לא תחיה כל נשמה – כשתבוא להילחם עליהם לא תקרא להם לשלום, כמו שפרשתי לך בשאר אומות, אבל אם יבאו אליך מדעתם להיות עבדיך קודם שתלך עליהם כמו הגבעונים יכול אתה להחיותם”. בדבריו של הרשב”ם יש תוספת על דברי רש”י, לפי דבריו אין לקרוא לשבעת העמים לשלום אולם אם הם באים מעצמם להשתעבד תחת יד ישראל מותר להחיותם כמו שעשו ישראל בנוגע לגבעונים.
הרמב”ן בפירושו לתורה[6] חלק על דברי רש”י וכתב כך: “אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא, שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי, ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה, כי החרם תחרימם (פסוק יז) ולא תחיה כל נשמה (פסוק טז). אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה, שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים, ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף”.
לפי דבריו של הרמב”ן “רק מערי העמים …” מוסב על האמור לעיל “רק הנשים והטף…” ובא לומר שבמלחמת שבעת העממין, אם לא השלימו עם ישראל, מחרימים גם את הנשים והטף. הרמב”ן חולק גם על ביאורו של רש”י לדברי הגמרא, לשיטתו של הרמב”ן, אם חזרו בהם שבעת העמים הגרים בארץ, מקבלים אותם. הרמב”ם[7] והסמ”ג[8] העלו כדברי הרמב”ן שהקריאה לשלום מדברת גם על שבעת העמים.
הרמב”ן מביא סיוע לדבריו מדברי התלמוד הירושלמי במסכת שביעית[9] : דאמר רבי שמואל שלש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה גרגשי פינה והאמין לו להקב”ה והלך לו לאפריקי [מלכים ב יח לב] עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם זו אפריקי גבעונים השלימו [יהושע י א] וכי השלימו יושבי גבעון את ארץ ישראל שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו.
הרמב”ן מביא חיזוק לשיטתו ממה שנאמר ביהושע[10] “לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה. כִּי מֵאֵת יְקֹוָק הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה”. מפסוקים אלו משמע שהיתה אפשרות לעשות שלום גם עם שבעת העמים שישבו בארץ.
עתה נחזור לדבריו של ס’ יזהר. יזהר הציג תמונה של השמדה, האם כך הם פני הדברים? לפי דעת הרמב”ם והרמב”ן ודאי שדבריו של יזהר אינם נכונים. אמנם לפי רש”י אין עושים שלום עם שבעת העמים שיושבים בארץ כנען , האם לפי דבריו היתה השמדה או לא? עמדו על נקודה זו י’ מדן[11] וי’ בן נון[12] עיין בדבריהם. אך לעבור על דבר זה בלא כלום אי אפשר, לכן נביא נקודה חשובה שעליה עמד י’ מדן: פרט למלחמת יריחו, שעיקרה היה בידי שמים, בכל המלחמות האחרות עליהן מספר הכתוב, הכנעני היה התוקף ויהושע השיב מלחמה. אמנם חיילי יהושע תקפו את העי, אך הם הוכו בידי אנשי העי, ובמלחמה השנייה יצאו הכנענים מעירם ורדפו אחרי לוחמי ישראל. ודאי שאין להאשימם בכך, שהרי התקפתם הייתה מתקפת נגד, אך בסופו של דבר הייתה שרפת העי פעולה להצלת לוחמי ישראל הבורחים, והיא שגרמה ללוחמי העי לשוב אל אחוריהם.
גם המלחמה נגד חמשת מלכי הדרום, בראשם אדני צדק מלך ירושלים הגיע מיוזמה של חמשת המלכים. חמשת המלכים תקפו את גבעון ורצו להשמידה בעוון השלמתה עם ישראל. יהושע, נאמן לשבועתו לגבעונים, עלה לחלצם. כך פרצה המלחמה עם חמשת המלכים ובעלי בריתם מגזר וממקדה. גם המלחמה בארבעת מלכי הצפון ובעלי בריתם בראשות יבין מלך חצור הייתה מתקפת נגד של יהושע, שפעל נגד שטח ההיערכות של צבאות הצפון, שהתאספו כדי לתקוף את ישראל.
עיקר המלחמות המתוארות בספר יהושע היו מלחמות תגובה ולא יוזמה מצד ישראל. דברים אלו לא מסלקים את הקושיה אולם נראה שהם מקהים במעט את ההתמודדות עם שאלת המוסר בכיבוש.
[1] פרק כ.
[2] דף לה עמוד ב.
[3] יהושע פרק ד פסוק כ.
[4] דברים פרק כ פסוק יח.
[5] דיבור המתחיל וכתבו.
[6] דברים פרק כ פסוק י.
[7] הלכות מלכים פרק ו, ספר המצוות עשה
[8] עשה קיח.
[9] פרק ו הלכה א.
[10] פרק יא פסוקים יט – כ.
[11] מדן, תש”ס, עמ’ 17.
[12] בן-נון, תש”ס, עמ’ 25‑27.
מחבר המאמר הינו סהר מזרחי, מחנך בבית ספר יהלום, מעלות.
