תלמידי רבי עקיבא ול”ג בעומר

תלמידי רבי עקיבא ול”ג בעומר

חֲכָמֵינוּ מְסַפְּרִים עַל תַּלְמִידָיו הָרַבִּים שֶׁל ר’ עֲקִיבָא וְעַל סוֹפָם:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב

אָמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף ¹זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, ^אמִגְּבָת עַד אַנְטִיפְּרָס, וְכֻלָּן מֵתוּ ²בְּפֶרֶק אֶחָד ^במִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶּה. וְהָיָה הָעוֹלָם ^גשָׁמֵם,

עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם, ³וּשְׁנָאָהּ לָהֶם
רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר
בֶּן שַׁמּוּעַ, וְהֵם הֵם ⁴הֶעֱמִידוּ תּוֹרָה אוֹתָהּ שָׁעָה.

תָּנָא: ^דכֻּלָּם מֵתוּ ⁵מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת.

…כֻּלָּם מֵתוּ ⁶מִיתָה רָעָה.

מַאי הִיא? אָמַר רַב נַחְמָן: ^האַסְכְּרָה.

פירוש לגמרא

^אמגבת עד אנטיפרס – בֵּין הָעֲיָרוֹת הַלָּלוּ הָיוּ כֻּלָּם. (רש”י – רבי שלמה יצחקי)

^במפני שלא נהגו כבוד וכו’ – לֹא חָשׁ כָּל אֶחָד מֵהֶם עַל כְּבוֹד תּוֹרָה שֶׁל חֲבֵרוֹ.

וְאוּלַי כָּל אֶחָד דִּבֵּר לָשׁוֹן הָרַע וְהָיָה מְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ. (על פי מהרש”א)

^גשמם – שֶׁנִּשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה. (רש”י)

^דכולם מתו מפסח ועד עצרת – לְהוֹרוֹת שֶׁמֵּתוּ ⁷בְּהַשְׁגָּחָה, כִּי הוּא ⁸זְמַן מְמֻצָּע לִבְרִיאוּת וְקָרוֹב לַרְפוּאָה.(על פי מהרש”א)

^האסכרה – דַּלֶּקֶת גָּרוֹן שֶׁבְּתוֹךְ הַגּוּף.

(פירוש רש”י למסכת ברכות ח.)

ביאור:

1) זוגים – זוגות של תלמידים (כלומר: 24 אלף תלמידים).

2) בפרק אחד – תוך פֶּרֶק זמן קצר.

3) ושנאה להם – לימד אותם את תורתו.

4) העמידו תורה – לִימְּדוּ תורה ודאגו שלא תִּשָּׁכַח.

5) מפסח ועד עצרת – בין פסח לשבועות.

6) מיתה רעה – מחלה קשה.

7) בהשגחה – על פי רצון ה’.

8) זמן ממוצע לבריאות – הזמן שבין פסח לשבועות הוא נוח מבחינת האקלים (לא קר ולא חם), ובדרך כלל אנשים בריאים בזמן הזה

בַּמִּדְרָשׁ שֶׁלְּפָנֵינוּ, מוֹפִיעִים דִּבְרֵי הַגְּמָרָא בְּתוֹסֶפֶת בֵּאוּר וּבְמִסְפַּר הֶבְדֵּלִים:

בראשית רבה פרשה סא

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם הָיוּ לְךָ תַּלְמִידִים בְּנַעֲרוּתֶךָ, עֲשֵׂה לְךָ תַּלְמִידִים בְּזִקְנוּתֶךָ, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ ¹אֵיזֶה מֵהֶם מִתְקַיֵּם לְךָ ‘זֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים’.

שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגוֹת תַּלְמִידִים הָיוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא מֵעַכּוֹ וְעַד אַנְטִפַּטְרִיס וְכֻלָּם ²בְּפֶרֶק אֶחָד מֵתוּ,

לָמָּה? שֶׁהָיְתָה ³עֵינֵיהֶם צָרָה אֵלּוּ בְּאֵלּוּ.

⁴וּבַסּוֹף הֶעֱמִיד שִׁבְעָה: רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב,
⁵וְאִית דְּאָמְרֵי: רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי נְחֶמְיָה, וְרַבִּי מֵאִיר, רַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, וְרַבִּי חֲנִינָא בֵּן חֲכִינַאי, וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר.

אָמַר לָהֶם: בָּנַי, ⁶הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה

אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, ⁷תְּנוּ דַּעְתְּכֶם שֶׁלֹּא תַּעֲשׂוּ כְּמַעֲשֵׂיהֶם.

עָמְדוּ ⁸וּמִלְּאוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה.

ביאור:

1) איזה מהם מתקים– מי מהם יִחְיֶה.

2) בפרק אחד – בִּזְמַן אחד.

3) עיניהם צרה אלו באלו – שלא נהגו כבוד זה בזה, וְקִנְּאוּ איש ברעהו.

4) ובסוף העמיד שבעה – אלו התלמידים שלימד בְּעֵת זִקְנָתוֹ.

5) ואית דאמרי – ויש אומרים.

6) הראשונים – התלמידים שֶׁמֵּתוּ.

7) תנו דעתכם– תיזהרו מאד.

8) ומלאו – הֵפִיצוּ תורה

רַבִּי עֲקִיבָא לִימֵד אוֹתָּנוּ: ” ‘וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ’, זֶה כְּלָל גָדוֹל בָּתוֹרָה”:

הָעֻבְדָּה שֶׁתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא לֹא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה בָּזֶה מַזְכִּירָה לָנוּ אֶת דִּבְרֵי חז”ל:

תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמוד ב

מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מֶה חָרַב?

מִפְּנֵי שְׁלֹשָׁה דְבָרִים שֶׁהָיוּ בּוֹ: ¹עֲבוֹדָה זָרָה, ²גִּלּוּי עֲרָיוֹת, ³וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹת וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
מִפְּנֵי מֶה חָרַב?

מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה בּוֹ שִׂנְאַת חִנָּם.

לְלַמֶּדְךָ ⁴שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת:

עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים

ביאור:

1) עבודה זרה – לעבוד אֱלֹהִים אחרים.

2) גלוי עריות – לִחְיוֹת עם אישה שֶׁנְּשׂוּאָה או מאורסת למישהו אַחֵר.

3) ושפיכות דמים – להרוג יהודי אַחֵר.

4) ששקולה… כנגד – נחשבת כמו.

וְכָךְ מוּבָא בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים:

פירוש המאירי (מסכת יבמות)

וְתַלְמִידִים אֵלּוּ, הֻזְכַּר כָּאן שֶׁכֻּלָּם מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת,

וְקַבָּלָה בְּיַד הַגְּאוֹנִים, שֶׁבְּיוֹם ל”ג בָּעֹמֶר ¹פָּסְקָה הַמִּיתָה,

וְנוֹהֲגִים מִתּוֹךְ כָּךְ ²שֶׁלֹּא לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ.

וְכֵן נוֹהֲגִים, מִתּוֹךְ כָּךְ, שֶׁלֹּא ³לִישָׂא אִשָּׁה

מִפֶּסַח וְעַד אוֹתוֹ זְמַן (ל”ג בָּעֹמֶר).

ביאור:

1) פסקה המיתה– הפסיקו למות (תלמידי ר’ עקיבא).

2) שלא להתענות– לא לָצוּם.

3) לישא אשה– להתחתן ולקיים  שְׂמָחוֹת.

שולחן ערוך (לר’ יוסף קארו) אורח חיים סימן תצג

סעיף א: נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה בֵּין פֶּסַח ¹לַעֲצֶרֶת עַד ל”ג לָעֹמֶר, מִפְּנֵי שֶׁבְּאוֹתוּ זְמַן מֵתוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
אֲבָל לְאָרֵס וּלְקַדֵּשׁ, ²שַׁפִּיר דָּמֵי.

הגה (הרמ”א – הרב משה איסרליש):

מִיהוּ, מִל”ג בָּעֹמֶר וְאֵילָךְ, ³הַכֹּל שָׁרֵי.

סעיף ב: נוֹהַגִים שֶׁלֹא לְהִסְתַּפֵּר עַד ל”ג לָעֹמֶר,

ביאור:

1) לעצרת – חג השבועות.

2) שפיר דמי – מותר לעשות.

3) הכל שרי – הכל מותר.