אישה או חוה – היסטוריה של תיקון

וארשתיך לי לעולם

בראשית ב כד

כד עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

רמב”ן בראשית פרק ב פסוק כד

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וגו’. רוח הקדש אומרת כן לאסור העריות לבני נח. והיו לבשר אחד, הולד נוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם אחד, לשון רש”י. ואין בזה טעם, כי גם הבהמה והחיה יהיו לבשר אחד בולדותיהם:

והנכון בעיני, כי הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא, וילכו להם, ומפני זה אמר הכתוב, בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו. וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד.

רש”י בראשית פרק ד פסוק יט

שתי נשים, (ב”ר) כך היה דרכן של דור המבול אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין (ס”א אינו) כדי שתעקר ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה וזהו שפירש (איוב כד כא) רועה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב כמו שמפורש באגדת חלק:

צלה, היא של תשמיש על שם שיושבת תמיד בצלו דברי אגדה הם בבראשית רבה:

בראשית כט, טז-לא

טז וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל: יז וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת-תּאַר וִיפַת מַרְאֶה: יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקב אֶת-רָחֵל וַיּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה: יט וַיּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי: כ וַיַּעֲבד יַעֲקב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אתָהּ: כא וַיּאמֶר יַעֲקב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ: כב וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה: כג וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אתָהּ אֵלָיו וַיָּבא אֵלֶיהָ: כד וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה: כה וַיְהִי בַבּקֶר וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה וַיּאמֶר אֶל-לָבָן מַה-זּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי: כו וַיּאמֶר לָבָן לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה: כז מַלֵּא שְׁבֻעַ זאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת- זאת בַּעֲבדָה אֲשֶׁר תַּעֲבד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת: כח וַיַּעַשׂ יַעֲקב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זאת וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה: כט וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה: ל וַיָּבא גַּם אֶל-רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת: לא וַיַּרְא ה’ כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:

בראשית ל, יד-טו

יד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: טו וַתּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת- אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי וַתּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:

רש”י בראשית פרק ל פסוק יד

דודאים – שיגלי עשב הוא ובלשון ישמעאל ישמי”ן:

רות ד, יא-יב

יא וַיּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן- ה’ אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם: יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן-הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה’ לְךָ מִן-הַנַּעֲרָה הַזּאת:

הושע ב יח-כב

יח וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה’ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי: יט וַהֲסִרתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם: כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח: כא וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת- ה’: כג וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם-ה’ אֶעֱנֶה אֶת-הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת-הָאָרֶץ:

רמב”ם, הל’ אישות, פ”א הלכה א

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיוון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחילה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר “כי יקח איש אשה ובא אליה”.

הרב קוק, עולת ראיה א’ עמוד ל”ה

“וארשתיך לי לעולם” – אף על פי שהנישואים הם יותר נערכים בדבקות מהאירוסין, מכל מקום יש מעלה באירוסין, שהם מביעים את היסוד החוקי האצילי שבדבקות האלוקית, שמתוך מעלתו אין בו התפסה לחיקוי חומרי כלל. ודווקא החוק העליון הזה הוא שאיננו מקבל שום שינוי, כי איננו תלוי בשום יחס העלול להשתנות, כי אם הוא עומד בעצם צביון החוק שאי אפשר כלל לציין אופן אחר. וזאת הדבקות השכלית הבאה מצד ההכרה שבהתגלותה פעם אחת בעצם בהירותה, איננה עלולה לקבל שום שינוי כלל, ונמצא שהיא קיימת לעולם. וארשתיך לי לעולם.