שתי הנהגות בבריאת העולם
רש”י בפתיחת התורה[1]:
ברא אלהים – ולא אמר ברא ה’ שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין. והיינו דכתיב ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים.
פרק א’ מתאר את בריאת העולם מצד מידת הדין, ואילו פרק ב’ מתאר את בריאת העולם מצד מידת הרחמים[2]. הקב”ה מנהיג את עולמו במידות שונות, וכנגד כל אחת מן המידות ראוי היה העולם להיברא בצורה שונה[3]. ההנהגות, על אף שמשמשות זו לצד זו[4], התורה לאורך הפרשיות מאפשרת לנו לראות כל הנהגה כשלעצמה[5].
ראשית נגדיר את היחס בין שתי ההנהגות, ולאחר נראה כיצד מסתדרים ההבדלים בהתאם.
שם אלקים מבטא הנהגה של מידת הדין, ושם הויה – מידת הרחמים. שם אלקים מתאר עולם שנמסר לשלטון חוקי הטבע[6], ואילו שם הויה מתאר עולם שלא נמסר לשלטון חוקי הטבע העיוור, אלא זה הוא עולם של התגלות[7]. זהו עולם של משמעות, והוא נוצר כדי שה’ ישמח במעשיו.
ככלל, בהתייחסותם של חז”ל אל סתירות העולות מתיאורי הנהגות שונות, הם מנסים ‘לעשות שלום’ בין הבחינות. ברצונם לתאר כיצד הבחינות הסותרות התקיימו בפועל, בצורה שכל בחינה באה לידי ביטוי בצורה מסוימת[8].
א. סדר הבריאה
רש”י על בראשית ב, ה [9]:
טרם יהיה בארץ – …ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם וכל עשב השדה עדיין לא צמח ובג’ שכתוב ותוצא לא יצאו?! אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ו’ ולמה כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים.
בעולם שנברא לפי חוקי הטבע, סדר בריאת יצורי האדמה הוא כסדר התפתחותם הטבעית: דומם צומח חי ומדבר. כל היצורים החיים מצאו כבר בשעת בריאתם את המזון הדרוש לקיומם, וכל הצומח והחי היה מסוגל מיד לדאוג לקיום המין.
לעומת זאת העולם שנברא בשם הויה, הוא עולם שיש לו משמעות, משום כך נברא האדם לפני הצומח והחי, שהרי רק האדם נותן משמעות לעולם ורק בו ימצא ה’ קורת רוח. בעולם של התגלות האדם מקבל את צרכיו באמצעות תפילתו “ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים”.
ב. שמים וארץ – ארץ שמים
חגיגה דף יב ע”א:
תנו רבנן בית שמאי אומרים שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים שנאמר ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים.
בית שמאי, ששיטתם העקרונית היא מידת הדין, מתאימים לתיאור הבריאה לפי שם אלקים בו נבראו שמים תחילה – “בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ”. דרך אחרת לבית הלל, המשקיפים ע”פ מדת החסד. שיטתם מתאימה לתיאור הבריאה לפי שם הויה, בו נבראה ארץ תחילה – “ביום עשות ה’ אלקים ארץ ושמים”.
ג. בריאת האיש והאשה
מספר הבדלים:
- בתיאור הבריאה לפי שם אלקים נבראים האיש והאשה יחד “”זכר ונקבה ברא אותם”, ואילו בתיאור הבריאה לפי שם הויה קודם נברא האדם, וממנו – בעקבות מציאות חסרה “לא טוב היות האדם לבדו – נעשית האשה “עזר כנגדו”.
- בתיאור לפי שם אלקים נברא האדם “בצלם אלקים”, ואילו בתיאור לפי שם הויה נוצר “עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים”[10].
- בתיאור לפי שם אלקים מצטווים האיש והאשה במצוות “פרו ורבו ומלאו את הארץ”, ואילו בתיאור לפי שם הויה מצטווה אך ורק האדם “מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו”.
בעולם שנברא לפי חוקי הטבע, אין כל הבדל בין האיש והאשה, מלבד ההבדל הביולוגי “זכר ונקבה ברא אותם”. בולט ההבדל המהותי בין האדם לבהמה “צלם אלקים”, אך אין כל ביטוי לתכונתו הרוחנית של האדם, ולכן המצווה שמצווים האיש והאשה ברמה עולם הטבע – “פרו ורבו ומלאו את הארץ”.
לעומת זאת בעולם של התגלות האל לבורא, בעולם של משמעות ותוכן, יש הפרש בין האיש והאשה[11]:
אשכחיה רבי יוסי לאליהו אמר ליה כתיב אעשה לו עזר – במה אשה עוזרתו לאדם? אמר ליה אדם מביא חיטין חיטין כוסס פשתן פשתן לובש לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו.
האיש קשור לחכמה, ואשה – לבינה. החכמה היא השלב הראשון, עצם התוכן. הבינה היא היכולת לבנות קומה שניה[12]. בעולם של תוכן מתברר שהאיש הוא היסוד המשתנה (מורכב משני הקטבים – שמים וארץ) ואילו האשה היא היסוד הקבוע (נוצרה כבר מן השילוב). האיש נוצר מחוץ לגן עדן, והאשה – בו נוצרה. בעולם זה, מצטווה האדם במצוות עשה ולא תעשה, הוא פועל, הוא קורא שמות – נותן משמעות לבריאה. הוא מצטווה ולא האשה.
בעולם שנברא לפי חוקי טבע קבועים ומסודרים אין מקום לבחירה. האיש ואשה נבראים זה לצד זה, ואין צורך במאמץ של השלמה. לעומת זאת, בעולם של התגלות, שבו יש אפשרות להתרומם בקדושה ויחד עם זאת לחטוא בטומאה, יש מקום לבחירה. האיש והאשה שננסרו זמ”ז, בכדי לאפשר הזדמנות של השלמה פנימית בחירית[13]. השלמות שתיווצר תתגלה כשיר וקול תודה לבורא “זאת הפעם עצם מעצמי!”.
ד. בגן עדן
בתיאור הבריאה בשם אלקים אין אזכור של מקום. לעומת תיאור הבריאה בשם הויה, שם יש תיאור של ‘גן עדן’. זהו עולם שיש בו קדושת המקום, יש אפשרות להתקרבות לשכינה, ממילא ישנה גם אפשרות להתרחקות מפני שכינה, לגלות.
עולמנו משלב בתוכו את שני העולמות הללו; על גבי עולם של טבע מסודר, חופף עולם נוסף שמאפשר קשר ישיר בין האדם לקב”ה. עולם שתכליתו היא מערכת היחסים שבין האדם לקב”ה, ויש בו מקום להסתר והארה, גלות וגאולה[14].
[1] בראשית א, א.
[2] החלוקה בין חסד ורחמים תלויה בהקשר. יש מקומות בהם חסד ורחמים משמשים באותה משמעות. אך בספרי הסוד מידת הרחמים היא השילוב של חסד וגבורה.
[3] ראוי לזכור, שבריאת העולם אינה רק אירוע היסטורי. בריאת העולם הינו תהליך שמתחדש בכל רגע “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”.
[4] ראה בהקדמה לפרקי בראשית (וגם לפרקי מועדות), שם מסביר יפה את שיטת הבחינות.
[5] בניגוד להפרדה שעושה התורה בין תיאורי הבריאה, בשאר פרשיות התורה התיאורים משולבים זב”ז. הסבר העניין: במהלך ההיסטוריה משמשות ההנהגות זו לצד זו, ותיאורן בתורה בהתאם. לעומת זאת בבריאה – בתחילה על במחשבה לבראותו במדת הדין, ורק משראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין – על מתוארת הבחינות זו אחר זו.
[6] שאלה: מה בין מידת הדין לעולם הטבע?
תשובה: מידת הדין מתארת הנהגה אלוקית נסתרת. אין צורך בהתערבות אלוקית. זו מציאות אידיאלית, שמתאימה לשיטת בית שמאי.
[7] שאלה: מה בין מידת הרחמים לעולם של התגלות?
תשובה: מידת הרחמים מתארת הנהגה אלוקית גלויה. ‘ראה שאין העולם עומד שיתף מידת הרחמים’ – מידת הרחמים מתחשבת במוגבלות האדם, ומאפשרת אורך נשימה. הנהגה זו מתאימה לשיטתם של בית הלל.
[8] נראה לומר שההבדל בין התושב”כ והתושב”ע הוא שהראשונה עסוקה במהות והתושב”ע בהגשמה במציאות. במהות הדברים מחולקים, אך המציאות האחת מחברת אותם, כפי שמבאר המהר”ל (גבורות השם מד): ומזה תבין למה התפילין של ראש הם ארבע בתים ותפילין של יד בית אחד, וזה כי המהות יש לו בחינות מחולקים לפי מה שהוא, אבל המציאות הוא אחד, ולפיכך כל הארבע פרשיות בבית אחד.
[9] חולין ס ע”ב: רב אסי רמי כתיב ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא וכתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא? מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו ללמדך שהקב”ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא שדי ביה ביזרני ולא צמח בעא רחמי אתא מיטרא וצמח אמר היינו דרב אסי.
[10] בשני התיאורים קודם כל בורא הקב”ה ‘אדם’, וממנו – בפרק א’ נבראים איש ואשה, ובפרק ב’ נלקחת ממנו האשה.
[11] יבמות סג ע”א.
[12] בשביל מה היה צריך לשאול את אליהו שאלה כה פשוטה? התורה תמימה ענה תשובה, אך לא הצלחתי להבין כיצד היא מיישבת וצ”ע.
[13] ראה ‘יסוד הנסירה’ שם מטיב הרב לבאר הדברים.
[14] התגלות ה’ אל האדם
הבדל זה שבין ההנהגות האלוהיות השונות גורר אחריו גם הבדל ביחס לדרך התגלות האל אל האדם. בעולם שנמסר לשלטון הטבע הרי האלקים נבדל מן העולם והוא מחוץ לעולם ומרוחק מן האדם היושב בארץ. ולפיכך כל אימת שהאלוקים מתגלה לאדם, הוא נראה לו מרחוק ואימתו מוטלת על האדם. ולעניין זה שתי ההנהגות של שם אלקים הן דומות או לפחות קרובות.
כנגד זה בעולם שה’ מנהיג אותו תדיר – בלא זיקה לחוקי הטבע – הרי ה’ הוא, כביכול, בתוך העולם, מעורב בעולם, מתהלך עם האדם וקרוב אליו, ואין אימתו מוטלת על האדם (על פי זה יובנו הבדלים בין התגלויות מקבילות – ראה פרקי בראשית עמ’ 51).
