“להקים שם המת על נחלתו”
להשלמת התמונה בקשר הזוגי שבין האיש לאישה יש להתבונן בדין התורה העוסק בייבום.
מהו ייבום?
עניינו של הייבום הוא להסדיר מערכת טבעית שהייתה נהוגה בתרבויות העתיקות עוד לפני מתן תורה, כפי שאנו מוצאים לדוגמה אצל יהודה ותמר.
מטרת הייבום הייתה להמשיך את רוחו של הנפטר בתוך חוג משפחתו על ידי הבאת ילדים שימשיכו את זכרו וישאו את שמו[1] .
הייבום הינו דוגמה מצוינת לקשר שמלכתחילה לא נועד להיות קשר של אהבה, וכל עניינה של הזוגיות במקרה זה הוא מצע להבאת ילדים. יותר מכך, נראה שהאב המייבם הוא רק מסייע להקים שם המת ותו לא. זו הסיבה לסירובו של ער ליבם את תמר.
מהאווירה שעולה מסיפור יהודה ותמר נותר הרושם, שהיכן שאין אהבה קשה לראות כיצד המשפחה צומחת[2] ולכן נוצר מצב שהברירה היחידה של תמר היא לנהוג ברמאות.
אלא שאנו מוצאים מקרה חריג בו ניתן לראות שהייבום נעשה מתוך אהבה גדולה.
חריג זה הוא סיפור רות המואביה המיובמת על ידי בועז.
הברכה הראשונה שבה מתברכים בני הזוג במגילת רות[3]: “כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל”, מכוונת אל רות האשה – שתהא כרחל וכלאה אשר יצרו קשר של אהבה עם יעקב, בין באופן עצמי בין דרך הילדים.
הברכה השנייה: “כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה” מכוונת אל הילדים הממשיכים, שהרי זו מטרת הייבום.
שם אנו לא מוצאים כלל אהבה, אלא מטרה אחת ויחידה – הקמת שם המת על נחלתו[4].
[1] אם כי היו ועדיין ישנן תרבויות אחרות שהמיתו את האישה בשעה שבעלה נפטר!
[2] ואם תקשה על יעקב ולאה, נאמר שיעקב לא שנא חלילה את לאה אלא שבהרגשתה חשה שלעומת רחל היא השנואה בבית.
[3] רות ד’, י”א, י”ב.
[4] מציאות של קדשה מלמדת אותנו שאין ערך לילד הנולד מייחסים שאין בהם אהבה וקשר אמיתי, המקרה של תמר הוא מקרה חריג ומיוחד במינו בכך שהוא משמש דוגמה ליבום מסוג מוזר בו מובלט הדגש של המשכיות המשפחה.
מחבר המאמר הינו עממי כהן -אחראי קשרי חוץ ומשאבים באל עמי
