“תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי”
כאשר המשנה הראשונה מעמידה את האשה מול היבמה ניתן לומר שהיא רומזת בכך על שני סוגי קשרים או שתי מגמות שיש לחיים המשותפים בין האיש לאשה.
האשה מבטאת את הקשר העצמי שיש בינה לבין בן זוגה, קשר שמקורו עוד בעולמות עליונים לפני שנשמתם התפצלה כפי שמתבטא רבי שמעון בן יוחאי[1]:
משל, לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו.
דרכי הקניין של אשה זו הינן: כסף, שטר וביאה. כאשר השתיים הראשונות מדגישים את הקשר עצמו.
הכסף, לשון כיסופים, יוצר את אותה חיבה שבין בני הזוג, ואילו השטר המבטא את הצד האיסורי, מדגיש את היותה של האשה אסורה לכל העולם ומזומנת לאיש, כפי דברי התוספות[2].
ואילו הקניין השלישי “ביאה” מבטא את המשך הקשר שבין האיש לאשה הבא לידי ביטוי בהרחבת המשפחה. ייתכן שזה ההסבר הראשון של הגמרא מדוע לכנות את הקניינים בשם “דרכים”[3]:
משום דקבעי למיתני ביאה, וביאה איקרי דרך, דכתיב: ‘וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה’, כן דרך אשה מנאפת.
עם זאת גם ביאה זו היא חלק מהעצמת הקשר שבין בני הזוג לאור דברי חז”ל[4]:
‘וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר’ – ר’ לוי בר חיתא אמר: מביאה הראשנה עיברה, אמר ר’ אלעזר: לעולם אין האשה מתעברת מביאה הראשונה.
אם האישה אינה מתעברת מביאה ראשונה מה עניינה של ביאה זו?
בהכרח צריך לומר שביאה זו היא ביאת עצם הקשר עוד לפני הבאת הילדים. זו היא ביאה המשירה את הבתולים ונכרתת הברית בינה ובין בעלה כפי שנאמר[5]:
ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר: ‘כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, ה’ צְבָאוֹת שְׁמוֹ’.
אומר המדרש שהגר ובנות לוט נתעברו מביאה ראשונה ולענ”ד המדרש בא לבטא שלא היה כאן שום חיבור אמיתי אלא כל המטרה הייתה בשביל להביא ילדים, כפי שאכן רואים אצל שתיהן.
ניתן להוסיף ולומר שאצל חווה הביאה הראשונה הצליחה למזג את עצם החיבור לאדם הראשון והבאת הילדים גם יחד, זו בעצם המציאות האידיאלית שאינה יוצרת חיץ בין האהבה כשלעצמה להמשך הקיום העתידי.
הדמות השניה במשנה – היבמה – מבטאת את המטרה השניה בנישואין: פרו ורבו, הבאת הילדים, מבלי לתת דגש על הצד הרצוני, המחבר חיבור עצמי.
ייתכן שזה מקור ההבדל בין האישה שאינה נקנית אלא מדעתה, לעומת היבמה המתיבמת בעל כורחה. היבום הוא אותו כח טבעי עצום שדורש את המשך הקיום והוא מעבר לרצון אנושי כל שהוא.
אולי בדומה לדברי הרב קוק על עוצמתו של יצר העריות[6]:
יצרא דעריות יכול ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם.
אכן מהתורה קניין היבמה נעשה על ידי ביאה בלבד המהווה את גמר הקידושין בכך שתפקידה הוא להוציא את כח הקידושין לפועל על ידי יצירת הולדות.
כפי שאומרת הגמרא[7]:
מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת.
ואומר על כך רש”י:
ואין ביאה באה אלא לגמור.
בכדי לסכם את ההבדל שבין האישה ליבמה נאמר שהיבום שקדם למתן תורה מותאם לאותו קניין טבעי שקדם גם כן לתורה – “ביאה”. בעוד שהאישה נקנית בדרכים שהתחדשו עם מתן תורה.
החל ממתן תורה ישנן מצוות הדוחפות לשאיפה האידאלית, גם לגבי החיים המשותפים בין בני הזוג.
מסביר זאת הרמב”ם[8]:
קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה – מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר: ‘כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ’.
לפני מתן תורה לא היו קידושין – הקשר היה שימושי וגופני בלבד למען מטרה ברורה. מתן תורה חידש שישנו גם קשר רוחני, קשר של קדושה. קשר החושף את אחדות ההפכים ומהווה מטרה כשלעצמו.
נדמה שמחלוקת הראשונים המפורסמת בין הרמב”ם לרא”ש בשאלה האם יש מצווה לקדש אשה או שמא המצווה היא בהבאת ילדים. מושפעת בשורשה מאותה תפיסה עקרונית שהבאנו לעיל[9].
מתן תורה יכול היה להיות התיקון המושלם לחטא האדם הראשון, אלא שחטא העגל החזיר את העולם לתוהו ובוהו.
אומר המדרש[10]:
ר’ אלעזר בן ערך אומר: כשירד הקב”ה על הר סיני ליתן התורה לישראל ירדו עמו ששים רבוא של מלאכים כנגד ששים רבוא של גבורי ישראל… וכל אותן הימים עד שלא באו לאותו מעשה היו בני ישראל טובים לפני הקב”ה כמלאכי השרת ולא משל בהם מלאך המות ולא השליכו צואה כבני אדם, וכיון שעשו מעשה העגל כעס הקב”ה עליהם ויאמר לו: סבור הייתי שתהיו כמלאכי השרת, שנאמר: ‘אַנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם’ עכשו ‘אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָֹּרִים תִּפֹּלוּ’.
ומיהו אותו אדם[11]?
כאדם הראשון, שצויתי אותו מצוה אחת שיעשה אותה, ויהיה חי וקים לעולם, שנאמר: ‘הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ’… שיהיה חי וקיים כמותו, והוא חבל מעשיו, וביטל גזירתו, ואכל מן האילן, ואמרתי לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ואף אתם אני אמרתי: ‘אֱלֹהִים אַתֶּם’, וחבלתם מעשיכם כאדם.
התיקון הסופי נדחה לשלב מאוחר יותר, אך המצוות שניתנו במתן תורה הן הדוחפות את האדם והעולם לעבר מטרה זו, כפי שמבאר הרב קוק, שטיבן של המצוות יונק מן העתיד המרומם[12].
הוא הדבר גם לעניין הקשר שבין האיש לאשה. הקידושין שנתחדשו במתן תורה מובילים אותנו לעבר אותה מציאות אידיאלית של אדם וחווה שלפני החטא. אותה מציאות הרואה בחיבור בין בני הזוג פסגה קדושתית עליונה.
כאשר מסביר הרב קוק את ההיתר של נשיאת מספר נשים לפי התורה הוא כותב[13]:
האהבה בטהרתה מתפשטת על הנפשות הכלולות ומוקפות מהנפש האוהבת. הנפש האוהבת היא לעולם גדולה וארוכה מהנפש האהובה. ויש שצריכה האהבה להתפשט במספר נפשות, לפי הכללתה של הנפש האוהבת והיקפה. וזהו רז של י”ח הנשים של המלך, בסוד האלף אשר לשלמה, ובכלל אי הגבלת הנשים של התורה. הנשמה הגברית היא יותר מקיפה, ארוכה, רחבה ועמוקה, מהנפש הגבירית. ומילוא האהבה משתלם בהתכנסות פרטי ההכללה אל הכללות, בעוצם כח גבורתו. והדוגמה העליונה היא האהבה האלוקית אל כל העולמים, כל המעשים, כל היצורים, האצולים, הברואים, וכל חפציהם, הכל יוכל וכיללם יחד.
נפש הגבר רחבה יותר מנפש האשה, ולכן בכח אישיותו יש לו יכולת להכניס תחת השפעתו יותר מאישה אחת בסוד “האלף לך שלמה”.
כהמשך להבנתנו את מעמד הר סיני, ניתן להוסיף ולומר ש’חרם דרבינו גרשום’ לאסור נישואין עם יותר מאישה אחת היה מעין סימן שנפש האישה החלה להתפתח והפערים הולכים ומצטמצמים עד שהגיעה תקופה שנפש אישה אחת מספיק רחבה ואין צורך באישה נוספת. וזהו חלק מהתיקון שהולך ומתהווה מתחת לעינינו.
מנבא הנביא הושע שלעתיד לבוא ישתנה שמו של הקב”ה[14]:
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה’ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם… וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה’.
בעלי – מבטא קשר של בעלות, שימוש, מימד של יראה כדוגמת “וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ”, האחד מעל השני.
אישי – דהיינו קשר של שותפות, התאמה. איש ואשה. מימד של אהבה, אחד מול השני.
לעתיד לבוא, יהיה קשר טבעי בין עם ישראל לקב”ה. קשר אהבה עצום שלא יפסק.
מתברר שהמשבר העצום שבין האיש לאשתו היה שיקוף למשבר דומה של האדם עם אלוקיו כאשר החיבור לקב”ה הוא על ידי ציוויים בחינת “וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ”, וממילא התיקון יהיה במקביל, כאשר עבודת ה’ תחזור להיות טבעית לנו ולא כפויה – “מצוות בטלות לעתיד לבוא”[15].
“וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם” – אהבה מיוחדת שמדגישה את עצם הקשר תחזיק לאורך זמן, ומתוך כך – “וְיָדַעַתְּ אֶת ה'”, חיבור ממשי, “מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה’ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים”. או אז יהיה תיקון לחטא עץ הדעת.
הרב קוק בביאורו פסוקים אלו כותב[16]:
“וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם” – אף על פי שהנישואים הם יותר נערכים בדבקות מהאירוסין, מכל מקום יש מעלה באירוסין, שהם מביעים את היסוד החוקי האצילי שבדבקות האלוקית, שמתוך מעלתו אין בו התפסה לחיקוי חומרי כלל. ודווקא החוק העליון הזה הוא שאיננו מקבל שום שינוי, כי איננו תלוי בשום יחס העלול להשתנות, כי אם הוא עומד בעצם צביון החוק שאי אפשר כלל לציין אופן אחר. וזאת הדבקות השכלית הבאה מצד ההכרה שבהתגלותה פעם אחת בעצם בהירותה, איננה עלולה לקבל שום שינוי כלל, ונמצא שהיא קיימת לעולם. וארשתיך לי לעולם.
הרב מדגיש את עוצמת קשר האירוסין, בכך שהוא שייך לעולם הרוח, מעל הצביון החומרי, וממילא אינו בר שינוי כלל. הוא משתמש במושג ‘דבקות שכלית’ – דבקות שברוח, דבקות שדומה מעט לקשר של האדם עם הבורא.
נדמה שהרב רומז לכך שאנו מידמים לבורא בעצם ההתייחדות של איש ואשה.
הנישואין הם גילוי שם ה’ בעולם. כפי שהקב”ה מזווג זיווגים וזהו עיסוקו[17], כך מטרתנו לאחד את העולם ואת הניגודים שבו. התאחדותם של איש ואשה, שני הפכים גמורים, הינה דרגה גבוהה של איחוד הריבוי. בעצם חיבורם מגלים האיש והאשה את התערבות הבורא במעשה האחדות – “שכינה ביניהם”[18].
ניתן לומר שאם הזוג זוכה לחיים טובים ביחד, הוא מגדיל את שם הבורא ומאדירו.
הרב סולוביצ’יק מדגיש נקודה נוספת מעבר לעצם האחדות בין בני הזוג[19]:
ריבונו של עולם הכל יכול, כך טענו, ויתר על אינסופיותו הכוללת כל ובולעת כל, ונסוג משטח מתוחם במקום ובזמן אל הטרנסצנדנטיות (=הקדושה הנבדלת) כדי להניח לעולם להתגלות מחוץ לו. הוא ברא עולם כדי לטפל, לתמוך ולאהוב. הבריאה, אליבא דמקובלים, היא מעשה של הקרבה אלוקית. האלוקים צמצם עצמו והותיר אחריו חלל שיתמלא על ידי היקום.
באופן דומה, שני בני האדם הבודדים, אשר כמיהתם לתת ולהעניק אהבה דוחפת אותם למעשה של בריאה, מקריבים מעצמם ונותנים את כל היקר להם למען החבר החדש המצטרף אליהם. הם הולכים בדרכיו של הקב”ה בזה שהם פורשים מרומנטיקה המתמקדת בעצמה ונסוגים אל קהילה שהחסד עומד במרכזה, קהילה המחוייבת לחיים שטרם נולדו.
הבאת חיים נוספים לעולם היא הידמות לבורא. הרב סולוביצ’יק מדגיש שיש כאן הקרבה, ואנו נאמר שאכן זו הקרבה בעולם אשר יוצר הפרדה בין הזוגיות לילדים. בעולם אידיאלי תהיה כאן מציאות שלמה, כאשר כח אחד משלים את חברו.
אומר המדרש[20]:
דרש רבי אליעזר בן עזריה: כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא ממעט את הדמות, מאי טעמא? ‘כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם’, וכתיב בתריה: ‘וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ…’
דרש בן עזאי: כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאלו שופך דמים וממעט את הדמות.
הבאת חיים לעולם הינה מעשה בריאה בכך שמרבה את שם ה’ בעולם. ריבוי החיים מפגישים את העולם עם יותר אלוקות. וכל העוצמה הזאת נתונה בידי בני הזוג.
אין מקריות בכך שדווקא עולם הכפירה מתכחש לילדים ומצמצם את הילודה באופן דרסטי, כאשר הוא קורא לזה בשם המכובס ‘תכנון משפחה’. ילדים, שהם גילוי חיים בעולם, הם סתירה לעולם הכפירה. “וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם”[21].
התפיסה כיום היא תפיסה שטחית של ‘לעשות ילדים’ – אני עושה במו ידי, לעומת ההבנה הפנימית של ‘הבאת ילדים לעולם’ – אנו מביאים אותם מעולמות אחרים לעולמנו, והקב”ה הוא שותף פעיל במעשה הילודה[22].
כעת לאור דברינו, שגם הנישואין הינם גילוי אחדות ה’ בעולם, ניתן להבין במעט את המשבר הנורא החל בעולם המערבי גם לגבי מקומו של מוסד הנישואין. אם הנישואין הם רק בשביל ‘לעשות הילדים’ אז אכן אין צורך בהם.
[1] קידושין דף ב’ עמוד ב’.
[2] תוספות שם ד”ה: “דאסר לה אכולי עלמא כהקדש”.
[3] קידושין דף ב’ עמוד ב’. ואם כנים דברינו ניתן לומר שהמחלוקת בגמרא היא האם מרכז הקשר שבין האיש לאשה הוא בעצם החזרת האבדה או בהכנה לקראת חיי משפחה.
[4] בראשית רבה פרשה מ”ה על הפסוק: “ויבוא אל הגר ותהר”. ובנוסח מעט שונה במדרש שכל טוב בראשית פרשה ט”ז.
[5] סנהדרין דף כ”ב עמוד ב’.
[6] אורות הקודש חלק ג’, עמוד חצ”ר.
[7] קידושין דף ד’ עמוד ב’.
[8] הלכות אישות פרק א’ הלכה א’.
[9] רמב”ם הלכות אישות פרק א’, הלכה א’ לעומת הרא”ש בכתובות פרק א’ פיסקה י”ב. עיין בשיעורו הראשון של ראש הישיבה הרב ויצמן למסכת קידושין, הדן בעניין זה.
[10] פרקי דר’ אליעזר פרק מ”ו.
[11] מדרש תנחומא פרשת שלח סימן ב’.
[12] עיין בחוברת “חזון הצמחונות והשלום” שם הוא מדבר על מצוות המחנכות אותנו לקראת העתיד ומכנה אותם “חלונות האורה”.
[13] שמונה קבצים, קובץ ח’ פיסקה נ”ד.
[14] הושע ב’, י”ח – כ”ב.
[15] נדה דף ס”א עמוד ב’. ועיין במאמרו של הרב אייל גריינר ב’שיר למעלות ג” – “מצוות בטלות לעתיד לבוא”.
[16] עולת ראיה חלק א’ עמוד ל”ה.
[17] בראשית רבה פרשה ס”ח.
[18] ניתן לומר שעל גילוי אחדות אלוקית זו זוכים ההורים לכבוד מאת ילדיהם, כפי שנאמר על ר’ יוסף שכשהיה שומע קול רגליה של אמו היה נעמד כמפני השכינה. עיין קידושין דף ל”א עמוד ב’.
[19] אדם וביתו, ששה מסות על חיי המשפחה, הוצאת ‘מאוצר הרב’, עמוד 52.
[20] בראשית רבה פרשה ל”ד.
[21] דברים ד’, ד’.
[22] תודה לאשתי על הארה מעניינת זו.
מחבר המאמר הינו עמי כהן- אחראי קשרי חוץ ומשאבים באל עמי
