לא תוכל להתעלם
הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולון
“לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום” – חוקי התורה אינם רק מוסר אנושי וחברתי כחוקי כל אומה ולשון. מתוך שמקורם הוא מקור אלוקי נצחי, אף התוכן המופיע בהם הוא רוחני, ומכיל משמעויות עליונות יותר גם כאשר המצווה עצמה עוסקת בעניין ארצי שבין אדם לחברו.
דוגמא בולטת לכך היא מצוות השבת אבידה, המפורטת בפרשתנו. במדינות מתוקנות רבות (וכך גם בחוקי מדינת ישראל) קיים ‘חוק השבת אבידה’, אך החוק שונה באופן מהותי ממצוות התורה: התורה מדגישה שוב ושוב שחיוב השבת האבידה מוטל על האדם מן הרגע שבו ראה את האבידה לראשונה – “לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך… וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם!” אם מצאת את רכוש חברך האובד, אין לך רשות להעלים עין ולהמנע מלהשיב אותו לבעליו. לעומת זאת, החוק הישראלי הקיים כיום מסדיר את זכויותיו וחובותיו של המוצא רק במידה שהחליט לקחת את האבידה – אז עליו למסור אותה לפיקדון במשטרה שתנסה לאתר את הבעלים, ולאחר תקופת המתנה מסויימת רשאי המוצא להתייחס אליה כרכושו, ולקבל אותה חזרה מן המשטרה. אך החוק אינו מחייב כלל את מוצא האבידה ליטול אותה, וההחלטה למעשה נתונה בידיו, האם ליטול את האבידה ולהביאה למשטרה, או להתעלם ממנה כליל, ואז לאיש לא תוכל להיות טענה כנגדו.
אם ננסה להתבונן במשמעותם של דברים נגלה שהחוק מתייחס לאבידה כאל הזדמנות כלכלית, שסיכון וסיכוי בצידה: ייתכן ששווה לי לטרוח ולהביא את האבידה לתחנת המשטרה, וכך לקבל את האבידה בסוף תקופת ההמתנה; אך ייתכן גם שאטרח לחינם, כי בעל החפץ יבוא לקחתו, ואולי אף יבוא אלי בטענות ויאשים אותי בכך שהחפץ לא חזר אליו בשלמותו או במצב תקין.
התורה, לעומת זאת, לא מתייחסת לאבידה כאל הזדמנות כלכלית אלא כאל מחויבות חברתית ויהודית: “לא תוכל להתעלם!” לא ייתכן שאתה רואה את שור אחיך או שיו נידחים ואתה מתעלם, שכן הוא אחיך – כל יהודי ויהודי הוא אחיך, ואפילו אם “לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו” – בכל זאת הוא אחיך… וכאח, הוא הופך להיות בשר מבשרך ועצם מעצמיך, “ומבשרך לא תתעלם”. לא ייתכן שאחיך יהיה בצרה ואתה לא תחלץ לעזרתו; לא ייתכן שאחיך יעבור ייסורים גופניים, נפשיים או כלכליים, ואתה תמשיך בחיי השגרה כאילו הדבר אינו נוגע לך. הדרישה של התורה איננה רק שלא תתעלם, אלא ש”לא תוכל להתעלם” – שצערו של אחיך יהיה כה מייסר עבורך, שלא תהיה מסוגל להתעלם ממנו; שהערבות ההדדית שכל ישראל מעורבים זה בזה תהיה עבורך תחושה טבעית והעזרה לזולת תהיה מתפרצת מתוך ליבך, ולא תהא נעשית רק מתוך חיוב המצווה.
מתוך תפיסה זו מדגיש רבנו בחיי שאמירה זו היא גורפת ואינה מתייחסת רק להשבת אבידה בלבד, “אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחברו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכולן, וכעניין שאמר הכתוב “ואהבת לרעך כמוך”. כאנשי תורה ואמונה עלינו להיות רגישים לקשיים של אחינו ולפעול למענם – גם במאבק למען אחינו הגיבורים מגוש קטיף, אך גם למען אחינו המובטלים – שמשוועים לעבודה מסודרת ולכבוד עצמי לא פחות מאשר לעזרה כלכלית, וכך גם למען אחינו העולים החדשים – לסייע בקליטתם ובהשתלבותם, ולמען אחינו הנמצאים בכל ארץ ישראל מוקפת האויבים – לסייע בהגנת ארץ ישראל ועם ישראל, ועוד כהנה וכהנה.
על דרך הרמז מוסיף אור החיים הקדוש משמעות נוספת בפסוק: “שהעובר פי ה’ ייקרא נידח, ויצו ה’ לבל יתעלם, אלא ישיבם לאלוקי עולם”. אנו מצווים שלא להתעלם גם מהריחוק הרוחני של אחינו מאלוקי עולם ומתורתו, ולעשות כל שביכולתנו כדי להשיב את האבידה הזו לעם ישראל ולקב”ה. האכפתיות החברתית שלנו לא מתמצה רק במישור הכלכלי והבטחוני, אלא גם ברובד הרוחני. חלילה, אל לנו לבוא בהתנשאות ובזלזול, כביכול בידינו מצוייה כל האמת כולה וכל האור והטוב, ואין לנו מה ללמוד מזולתנו – נבוא מתוך ענווה והקשבה, אך נדע גם לומר אמירה ברורה של אמונה בריבונו של עולם ובתפקידו הנצחי של עם ישראל כעם התורה, ממלכת כהנים וגוי קדוש.
