בחירה חופשית היא ‘יש מאין’
המשמעות של בחירה חופשית היא שהאדם הבוחר הוא המקור של הפעולה. נתאר לעצמנו את ראובן יורה באקדח ופוצע את שמעון. אם נשאל מה הסיבה לפגיעה?
האם יעלה על הדעת שהסיבה היא כדור האקדח? הלא זה נדחף באופן בלתי נמנע על ידי חוק טבעי של התפשטות אבק השריפה. גם אבק השריפה נפעל מכוח חוקי הכימיה לאחר שהפיקה יצרה ניצוץ.
נוכל לראות שרשרת של חוליות, שכל אחת מעבירה את הכוח לחוליה שאחריה (כולל שרירים, עצמות, עצבים והמוח). זהו מהלך סיבתי מוכרח, וכל חוליה עדיין לא הסיבה.
נמצא שיש כאן פרדוקס מפתיע.
בחירה חופשית היא פעולה שאין לה סיבה קודמת. הפעולה של בחירה חופשית היא יש מאין, במובן שהיא לא נבעה מתנאים קודמים.
נבהיר זאת על ידי הגדרת ‘יש מיש’: אם נחשוב על מערכת מורכבת הקיימת בסביבה מסוימת. המערכת חשופה לשינויים פנימיים וחיצוניים והיא מגיבה עליהם. אם התגובה היא תמיד בהתאם לחוקי הטבע והמבנה הפנימי של המערכת – מדובר ב”מנגנון”. כל פלט של המנגנון הינו תוצאה הנובעת בהכרח מהקלט ומהמבנה של המנגנון. כאשר אנו משווים גרעין של עץ תפוז לעץ עמוס פירות, זהו הבדל עצום מכל בחינה שהיא. אולם כל אחד מבין שהגרעין כלל בתוכו את התוכנית המלאה של העץ כולו בתנאי הסביבה המשתנים. זהו ‘יש מיש’. לא נוסף שום דבר חדש באופן מהותי בתוך מהלך גידול העץ.
בכל אינטראקציה חברתית אנו מרגישים בתוכנו מערכת מורכבת של דחפים, רגשות וצרכים. אם הם היחידים המפעילים אותנו, אנו עוסקים בהעדפות בלבד, כמבואר בפתיחה למאמר. מערכת זו היא בבחינת ‘יש מיש’, והיא מבטאת את הפעולות הטבעיות. אכן, אין צורך ללמד אדם לדאוג לצרכיו, להגן על כבודו, לצבור רכוש, להתאוות לדברים מושכים, להתפנק ולהתעצל, לכעוס על מי שעומד מולו בדרכו להשגת סיפוק ועוד. כל הפעולות האלה הן פעולות טבעיות המתפתחות מעצמן כמו העץ הצומח מן הגרעין.
אילו היו כל חיינו מתנהלים במישור זה, היו נעלמות מחיינו כל ההבחנות של מוסריות, צדק ויושר. ההבדל בין צדיק לרשע היה מצטמצם להבדל טכני בגנים הביולוגיים או בהבדל בתנאי הגידול. יחד עם הבחירה היתה נעלמת האחריות למעשים ולמשמעות החיים.
ייחודו של האדם הוא בכך שנוסף למערכת הטבעית של ההעדפות, שהיא הביטוי המיידי של הנפש, יש לו גם נשמה המעניקה לו יכולת בחירה חופשית מטאפיזית. כפי שהובהר, תכונתה של הבחירה החופשית מתבטאת בכך שהיא מאפשרת לאדם לפעול באופן חופשי ולהיות המקור וההתחלה של הפעולה, ולא רק להגיב באופן טבעי לנסיבות המשתנות. בכך הופכת הפעולה המוסרית של האדם להיות ‘יש מאין’, ורק בכך היא באמת “שלו” ולא של טבעו הנתון. ולכן, הוא מקבל את השבח ואת השכר או, חלילה, את הגנאי ואת העונש.
נמצאנו למדים, שלא יכולה להיות סיבה לבחירה, מפני שאם יש סיבה לבחירה, אזי אין היא בחירה! אם היתה סיבה למעשה, אזי היה האדם מוכרח לפעול כפי שפעל. ואם כך, המעשה אינו משקף את הבחירה החופשית, והדוגמה של סיפור הפתיחה על הקפיצה מהגשר ממחישה זאת היטב.
החוויה הפנימית של הבחירה
על אף הקושי לתפוס ולהבין את טיבה של הבחירה החופשית והנגזר ממנה, היא ממלאת תפקיד חשוב בחיינו. בדרך כלל, יש לאדם בחירה חופשית בתחום רחב של התנהגויות. הדבר מתבטא בכמה מישורים. בראש וראשונה בחוויה הפנימית של כל אדם. אדם מודע לנטיותיו הטבעיות (דחפים כמו: כעס, קנאה, נקמנות, עצלות, גאווה והתנשאות, אהבת ממון, צרות עין ועוד). בו בזמן הוא מודע למרכיב חשוב באישיותו הניצב לעומתו וקורא תיגר על האנוכיות מתוך הסתמכות על ערכים, שאיפות רוחניות ומושגים החורגים מהצרכים הנפשיים של האגו. לא זו בלבד שהאדם מודע למאבק הפנימי הקיים בתוכו, אלא שהוא מודע לכך שבידו להכניע את ביטוי האנוכית שבו ולבחור במעשה הערכי. בחוויה הפנימית שלו ההכרעה לצד הערכים והאידיאלים נתפסת כניצחון (על היצר), ופעולתו מקבלת ערך חיובי בעיניו ובעיני רבים אחרים.
פן חיצוני חברתי חשוב בחוויית הבחירה הוא עצם העובדה שהמין האנושי מכיר במונחים של טוב ושל רע במישור האתיקה. אמנם רבים ומרים הוויכוחים בשאלת התוכן הספציפי של הערכים, אולם קיימת תמימות דעים כמעט מוחלטת במין האנושי לדורותיו לגבי החשיבות של המושגים טוב ורע. יתרה מזו, כל חברה מתוקנת מחוקקת חוקים ומצמידה להם מערכת אכיפה. יש חוקים שמטרתם המוצהרת היא שמירה על הסדר ודינם כדין תמרורי תנועה, אך הם שרירותיים וטכניים. אבל יש חוקים המשקפים את שאיפת בני האדם ליצור חברה צודקת ומוסרית ולמנוע מעשי עוול, אפילו אינם מזיקים לחברה, רק מהרצון “להיות בן אדם”, לממש את הפוטנציאל הרוחני של האדם.
אך עדיין נותרה לפנינו התעלומה הגדולה מכולן: כיצד אפשרית בכלל בחירה חופשית. הלא, לכאורה, לכל פעולה צריכה להיות סיבה. עובדה זו היא אחד המאפיינים המוצקים והברורים ביותר של תפיסת הטבע. התעלומה של הבחירה החופשית מקשה על אנשים להבין, ואף מביאה, לעתים, להכחשת אפשרות מציאותה של הבחירה החופשית.
למעשה, הקושי נובע מהנחה סמויה ומוטעית. הוודאות שלנו שלכל דבר צריכה להיות סיבה, נובעת מהצורה שאנו תופסים את עולם הטבע. אכן, בעולם החומר הניסיון היומיומי מוכיח על סיבתיות. כל התהליכים הטבעיים סביבנו, הם שרשרת של מהלכים של סיבה תוצאה. כל שינוי מתפרש כתוצאה של סיבה קודמת, שהיא עצמה חוזרת ונתפסת כתוצאה של סיבה מוקדמת יותר, וחוזר חלילה.
כל זה טוב ויפה, אך מי אמר שאנו יכולים להרחיב מסקנה זו לגבי האדם? הלא האדם בנוי משילוב של חומר ורוח, והסיבתיות נוהגת רק בעולם החומר. אדרבא, תבוא הבחירה החופשית המטאפיזית ותוכיח שיש באדם ישות לא חומרית, והיא המתייצבת מול המערכת החומרית שבאדם. מול ה’אני-כאן-עכשיו’ של הנפש הבהמית, המפעילה את עולם הצרכים ומשתמשת בשכל האדם וכוחותיו לסיפוק אנוכי של צרכיו, עומדת הנשמה בתפיסה של ‘אחדות-שלמות-נצח’, ומציבה אלטרנטיבה בעלת ערך.
ועדיין אין בזה כדי שביעה בשאלה: ומה הסיבה לבחירה? אמנם התשובה הלוגית היא שלבחירה חופשית אין סיבה, ודווקא מפני כך היא חופשית, והדבר מקנה לה את ערכה המוסרי. אך אם מדובר באדם העושה פעולה “סתם כך”, איזה ערך יכול להיות לפעולה כזו?
המניע הדוחף
הבנת העניין נעוצה בהבנת המושג סיבה במובן המקובל: תנאי הכרחי ומספיק להופעת התוצאה. סיבה כזו היא סיבה מכריחה, דוחפת. הדבר היחידי היכול למנוע את יציאתה לפועל, הוא כוח נגדי חזק יותר. אדם חש בתוכו רגש גובר והולך של כעס כלפי מישהו, וכעס זה עומד להתפרץ. מצד שני, שכלו ונסיון חייו מתורגמים לרגש של פחד – אם יתפרץ בכעסו, הוא עצמו יסבול מאד מהתוצאות. הפחד בולם את הכעס. בהתאם לכך, הגאווה יכולה לבלום את התאווה, שאיפת הכבוד יכולה להתגבר על אהבת הממון, הצורך בריגושים יתגבר על העצלות ועוד.
אולם ערכי המוסר אינם פועלים כסיבה מכריחה ודוחפת. הם מופיעים בתודעת האדם בצורה של שאיפה. ערך מוסרי אינו פועל ישירות על האדם, כדרך שפועל היצר. הערך ניצב, כביכול, מול האדם במישור המחשבתי-תודעתי ומזמין את האדם לבחור בו ולהמשך אליו. הזוהר והיופי שבערך קורצים ומזמינים את האדם לבחור בערך זה ולפעול על פיו. אם כן, האדם הפועל על פי ערכים של בחירתו החופשית אינו נכנע לכוח הדוחף של סיבות, אלא מפקיד את כוחותיו בידי הערכים המנחים אותו בזכות שאיפתו למוסריות ולצדק. זוהי פעולה של אמונה. האדם מאמין בערכים, ומתוך כך הוא בוחר בהם ונאמן להם.
מצב זה מעמיד אנשים (ביניהם גם מדענים רבים) המאמינים בתפיסה המטריאליסטית החומרנית בפני דילמה נוקבת. היטיב לתאר את הדילמה הפילוסוף קיית קמפבל בספרו “הגוף והנפש”:
“בחירה מטאפיזית היא מצב-מוח, או מה שמחולל מצב-מוח המביא לידי פעילות. מצב-מוח זה אינו נגרם על ידי מצבים קודמים של המוח או של כל דבר אחרֹ נמצא, שאם קיימת בחירה מטאפיזית, הרי המטריאליזם של המערכת המרכזית כוזב” (עמ’ 65).
אז יש בחירה או לא?
טעות נפוצה גורסת שאין בחירה חופשית, מכיוון שאפשר לספק הסבר טבעי לבחירה. לדוגמה, אדם מצא ארנק ובו סכום כסף עצום. אם בחר להחזיר את הארנק, אנו מסבירים זאת בכך שמצפונו הכריח אותו לעשות זאת. אם החליט לא להחזיר את הארנק, אנו מסבירים זאת בעזרת מצבו הכלכלי, הרקע החברתי והפיתוי הכספי שהכריעו את הכף. נדמה שמדובר בתופעה טבעית מובנת הכפופה להיגיון טבעי. אך יש כאן טעות לוגית. גם לגנב יש מצפון וגם למחזיר הישר יש פיתוי. אם הגנב לא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי, אזי הוא אינו נחשב לגנב, אלא הוא קרבן מסכן של דחף הרסני. אם הסיבה להחזר הארנק לא היתה בחירה מוסרית בצדק וביושר, אלא יסורי המצפון היו כה גדולים, עד כי לא היה מנוס בפני המוצא אלא להחזיר את הארנק, אזי אין במעשה זה ערך מוסרי, אלא תרופה טבעית ללחצים נפשיים. עדיף היה לחפש תרופת הרגעה ולהנות מן הכסף… אלא שהגנב עשה כך למרות מצפונו, והמחזיר עשה זאת למרות הפיתוי, ולכן, ערכו של המעשה גדול.
לפני כעשר שנים, ערך עיתון יומי ישראלי “ניסוי פסיכולוגי” מאלף, שבו התיימר לבדוק את מידת המוסריות של הציבור בישראל. עיתונאים הטמינו במקומות ציבוריים שונים בארץ מספר גדול של ארנקים, ובהם תעודה מזהה ושטרות כסף, ועקבו ממקום מסתור אחרי האנשים שהרימו אותם. מטרתם היתה לבדוק את דרגת המוסריות שלהם, קרי: כמה אחוזים אכן יחזירו את האבידה לבעלים (לאמיתו של דבר, ה”ניסוי” עצמו הוא בעל ערך מוסרי שלילי, כיוון שביצועו כרוך בהכשלת אנשים, ויתכן שהעיתונאים עברו על איסור “לפני עיוור לא תתן מכשול”).
מסקנות ה”מחקר” :
80% מהנבדקים גנבו את הארנק. כמו כן, לא נמצא הבדל משמעותי בין גברים לנשים או בין צעירים לקשישים. באותה מידה לא נמצא הבדל בין שכונות עוני לשכונות יוקרה, או בין עיירות פיתוח לבין קמפוסים של אוניברסיטאות. סטטיסטיקה כזאת רק קובעת את המצב המוסרי של מספר גדול של אנשים בתנאים ידועים ובזמן מסוים. היא כלל אינה מתערבת בבחירה האישית של כל אחד. אם פלוני גנב את הארנק, הוא לא עשה זאת בשביל הסטטיסטיקה…
ההנחה שהמרכיב היחיד של המציאות הוא חומר, אינה מאפשרת להציע הסבר לבחירה החופשית, כיוון שמערכת חומרית כפופה תמיד רק לסיבות. האדם ובעלי החיים נתפסים לפי אמונה זו כמערכת חומרית מורכבת העוסקת בהישרדות עצמית לפי חוקים טבעיים. אמונה זו מטשטשת לחלוטין את ההבדל בין בני אדם לבין בעלי חיים, ומתעלמת מכך שרק האדם יכול להיות רע או טוב. נמר הטורף כבשה איננו רע אלא רעב.
לסיכום
ההסבר היחיד למהות הבחירה ועומק ההבדל בין בחירה להעדפה הוא תפיסת התורה המציגה את האדם כמורכב משתי ישויות מנוגדות, הנפש הטבעית הבהמית והנשמה האלוקית. הניגוד המהותי בין אופני הביטוי השונים שלהן הוא המוליד את הבחירה החופשית. הנפש המתבטאת על ידי הצרכים משקפת את ‘מה שאני’. הנשמה המכירה בעולם הערכים משקפת את ‘מה שאני שואף להיות’, כלומר, את הטרנספורמציה שאני שואף לחולל באישיות שלי.
המודעות הפנימית, הכלל אנושית, המנחה אותנו, שכדי “להיות בן אדם” צריך להשקיע מאמץ רוחני ערכי, היא השיקוף הפנימי של היכולת המופלאה שנטע הבורא בנו. הבחירה החופשית, בהיותה ‘יש מאין’ ובהיותה מתייחסת לערכי הנצח, הצדק והיושר, היא הביטוי הבולט והמיידי של צלם אלוקים שבאדם.
