כולנו מכירים את הנסיון של הקב”ה לשדל את משה ללכת להושיע את ישראל ומובן לכל בר דעת כי אם משה רבינו מסרב לבקשת הקב”ה בכבודו ובעצמו אז יש לו סיבה טובה לא לרצות. משה חושש משליחות זו הוא חושש כיון שיש פאר גדול בין ההסתכלות של משה על המציאות לבין ההסתכלות של העם כפי שרואים הרבה פעמים במדבר.
לדוגמא: נקודה מרכזית שבה אנו רואים כי יש חיכוך בין העם למשה היא התלונות של בנ”י. עמ”י מתלונן מספר פעמים על כך שאין לו מים בצורה לא ראויה.
אך אם נתבונן נראה כי בהחלט היה צדק בתלונת העם שהרי באמת היה חסר להם מים. אך משה רבינו חי במקום אחר לגמרי הוא חי בצל השכינה הוא עלה ארבעים יום וארבעים לילה להר סיני ולא אכל ולא שתה הוא לא מרגיש את הצרכים האלה.
א”כ מדוע באמת הקב”ה לא שולח ביד שליח עממי יותר לדוגמא ביד אהרון? במיוחד לאור העובדה כי אהרון כבר נשלח כמה פעמים לעמ”י כמו שאומר משה :” שלח נא ביד תשלח” ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרון. (רש”י שם)
למשה יש שתי שליחויות 1. לעמוד מול פרעה2. להוציא את עמ”י ממצרים. כמו שהוא טוען כלפי ה’ מי אנכי כי אלך אל פרעה- וכי אוציא את בנ” י ממצרים.
כלפי מה הדברים אמורים? אנו מכירים את הכאת משה את המצרי וצריך לשאול-מדוע משה מסתכל כה וכה לפני ההכאה? בצורה פשוטה אנו חושבים שמשה פחד ולכן הוא מסתכל שאף אחד לא רואה זה מתחזק מהסיפור שיש עם שני העברים ניצים ונאמר “וירא משה ויאמר אכן מודע הדבר”- מה הדבר שנודע? לכאורה הריגתו את האיש.
אך ניתן להסביר את הסיפור אחרת.
הנביא ישעיהו בנבואתו על חוסר הצדק החברתי כך אומר:
ישעיהו פרק נט
הֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא:
(טו) וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְקֹוָק וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט:
(טז) וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ:
(יז) וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה:
(יח) כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם חֵמָה לְצָרָיו גְּמוּל לְאֹיְבָיו לָאִיִּים גְּמוּל יְשַׁלֵּם:
הקב”ה רואה כי אין אף אחד שיבוא ויושיע את האביונים אז הוא בעצמו בא ומושיעם.
כך גם ניתן להגיד על משה רבינו. משה רבינו מסתכל ומחכה כי יבוא איש ויציל את העברי מיד המצרי וכשהוא רואה שאף אחד לא בא להציל הוא בא בעצמו ומציל את העברי. וכשהוא אומר- “אכן נודע הדבר” הכווונה הי אכדברי המדרש של רש”י. אכן נודע הדבר מדוע לא נגאלו עמ”י. כיוון שאין בהם את הערבות, לא רק שהם אינם מגינים אחד על השני ומתמרדים אלא הם אף מלשינים (?) אך משה רבינו נמצא במקום אחר לגמרי.
דברים אלו נראים בהחלט. הרי מה חשב משה כאשר הוא הרג את המצרי- שלא יודע הדבר? הרי הוא שוטר וכיצד לא יימו לב שהוא אינו נמצא? שלא הגיע למשמרתו? וכן משה לא בורח ישר לאחר שהוא אומר- אכן נודע הדבר זה לא מה שהרתיע אותו- הוא ציפה שתהיה הגנה מצד עמ”י אך לאחר שהוא רואה כי אין זה כך אלא פרעה שומע ורוצה להורגו. עמ”י מלשין עליו לפרעה. רק אז הוא בורח.
ונראה כי בכוונה התורה כותבת את הסיפור בצורה כזו שניתן יהיה להבין אותו בשתי דרכים. דרך אחת היא ההתבוננות הפשטנית הראשונית שכולנו מכירים והיא ההסתכלות מנקודת המבט של העם. בהסתכלות זו אנו רואים את משה כמסתכל ימינה ושמאלה כיוון שהוא מפחד. הדרך השנייה הסתכלותו של משה לפיה אנו רואים כי משה מתבונן ומצפה לראות מי יבוא להושיע את היהודי מיד המצרי. ע”פ הסתכלות זו אנו רואים את נקודת מבטו של משה שהוא נמצא בגובה אחר לגמרי מהמקום של העם.
בכך שהתורה מספרת את הסיפור בצורה כפולה היא מראה לנו את הפער שבין הסתכלות משה להסתכלות העם, ואת הבדלי הגובה ביניהם.
לגופו של עניין,ניתן לזהות כאן שתי תכונות במשה רבינו- הראשונה היא הרמת הראש אל מול המצרי – הוא לא נכנע למצרי ומרכין ראש אלא מתמרד מולו. זו התכונה הנדרשת לעמידה מול פרעה- משה נכנס ועומד מול פרעה ללא פחד מה שמבטא את גדלותו. אין זה פשוט לעמוד מול מלך מצרים ולדרוש מאיתו לשלח את עמ”י.
התכונה השניה היא החיבור והרגישות לעמ”י משה רואה הכאה של עברי ולא נשאר אדיש. זוהי התכונה הנדרשת ע”מ להנהיג את עמ”י.
ואלו שתי התכונות שהקב”ה מחפש במנהיג שיושיע את ישראל- אנו רואים מה קורה כאשר העם מונהג ע”י אהרון ומשה לא היה נמצא- חטא העגל, זוהי הסכנה באהבת שלום ורדיפתו. אך בכל אופן חייבים את אהבת העם הזאת אך היא צריכה להיות מחוברת ל”תקיפותו” של משה רבינו. וזה דמות המנהיג שהקב”ה מחפש גישה לעם יחד עם תקיפות. “מוצא חן ושכל טוב בעיני א- לוקים ואדם”
המאמר מעובד משיעורו של הרב וינר מרצה בכיר באל עמי ע”י יעקב אוליאל עוזר מנכ”ל באל עמי.
