דבר ברור ומוסכם בפי חז”ל, כי למרות שבתורה מופיע בפשטות שהנותן מום בחבירו, כאשר עשה כן ייעשה לו, וכפי שמופיע בפרשתנו בהרחבה “עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה” (שמות כא, כד-כה), אף על פי כן אין כוונת התורה שבאמת בית הדין יחבול באדם ויוציא את עינו או יכרות את רגלו וכדומה. לחז”ל היה ברור לחלוטין ש”עין תחת עין – ממון”, היינו שהחובל בחבירו צריך לשלם את הנזק שגרם לו ולפצות אותו על אבדן עינו.
וכך כותב הרמב”ם בהקדמתו לפירוש המשניות, שדין ‘עין תחת עין – ממון’ הוא הלכה למשה מסיני, שנמסרה מדור לדור בעל פה, וממילא לא ייתכן לפרש את הפסוק אחרת: “שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים, ממשה רבינו עד רב אשי, שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה’ יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב… וכן כל כיוצא בזה בכל המצות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני”.
ואמנם הגמרא במסכת בבא קמא בתחילת פרק שמיני טורחת להוכיח ממקורות רבים שאכן זהו הפירוש הנכון לפסוק, אך אין ללמוד מכאן שהיה לגמרא איזשהו ספק מה משמעות הפסוק, שהרי פירושו של הפסוק התקבל בעל פה הלכה למשה מסיני ונמסר מדור לדור! אלא שחז”ל ניסו לחפש את המקור מן התורה שממנו ניתן לדרוש את ההלכה הידועה לנו כבר, באחת מי”ג מידות שהתורה נדרשת בהן.
על פי דברי הרמב”ם הללו ניתן להבין את מהלך הגמרא בבבא קמא (דף פד עמוד א):
“תניא, ר’ אליעזר אומר: עין תחת עין – ממש!” ומייד תמהה הגמרא: “ממש סלקא דעתך? רבי אליעזר לית ליה ככל הני תנאי?” [=האמנם ייתכן שר’ אליעזר מתכוון שעין תחת עין – ממש? האם הוא חולק על כל התנאים האלו שהוזכרו קודם לכן בגמרא וכולם סברו שעין תחת עין – ממון?]
והנה, ראשית יש לעיין מהי תמיהת הגמרא – וכי אסור לר’ אליעזר לחלוק על תנאים? הרי גם הוא תנא כמותם ומותר לו לחלוק. אנו גם מכירים מקרים שבהם חלק ר’ אליעזר על כל חכמי דורו, כמו בסיפור המפורסם של תנורו של עכנאי, ור’ אליעזר איננו מתיירא לומר את דעתו ולהתעקש עליה, גם אם כל חבריו חולקים עליו ואפילו מנדים אותו! מדוע, אם כן, ברור לגמרא שר’ אליעזר לא התכוון באמת ש”עין תחת עין – ממש”? על פי דברי הרמב”ם מובנת תמיהת הגמרא: אמנם על תנאים יכול ר’ אליעזר לחלוק; אך אם דין זה נמסר למשה מסיני, ומשם עבר לכל התנאים כולם, וכי יכול ר’ אליעזר לחלוק על מה שנאמר בפירוש למשה רבינו על ידי הקב”ה בסיני?
ומתרצת הגמרא למסקנה: “אמר רב אשי: לומר, שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק”, דהיינו – ר’ אליעזר לא חולק על הקביעה ש”עין תחת עין – ממון”, אלא רק מלמד פרט הלכתי בגביית הממון: שאין המזיק משלם את שווי הנזק שגרם לניזק, אלא את שוויו שלו, כלומר למשל – אם אדם קטע את יד חבירו, אין הוא משלם לו את שווי ידו של הניזק אלא את שווי ידו של המזיק. אלא שלכאורה דברי הגמרא תמוהים – אם זו כוונת ר’ אליעזר, מדוע אינו אומר זאת במפורש? מדוע הוא ‘מפחיד’ אותנו עם אמירה כל כך קיצונית, ש’עין תחת עין – ממש’, במקום לומר בפשטות את הפרט ההלכתי שהוא רוצה לחדש לנו, על פי מסקנת הגמרא?
נראה לומר שר’ אליעזר התקשה בלשון הפסוק: אם אכן ברור כל כך ש’עין תחת עין’ משמעו תשלום ממון ולא הוצאת עין, מדוע התורה כותבת זאת בלשון כל כך חדה וחריפה, שבפשטות ברור ממנה שהכוונה שיוציאו את עין המזיק ממש? מדוע לא כתבה התורה במפורש משהו בסגנון “כאשר ייתן מום באדם כן ישלם לו, תחת עינו או שינו או רגלו וכו’ – שלם ישלם המזיק”?
מכך לומד ר’ אליעזר שהתורה רצתה לומר לנו שאף על פי שבפועל איננו כורתים את ידו של המזיק – גם בגלל שזה לא יביא שום תועלת לאף אחד, ולא יפצה את הניזק על אובדן ידו, וגם בגלל שלעולם לא נוכל לגרום למזיק בדיוק אותו נזק שנגרם לניזק – אף על פי כן התורה אומרת זאת בלשון כזו שכולנו נבין שזה בעצם מה שהיה צריך לקרות: עקרונית על פי שורת הדין ראוי היה לקטוע את ידך, לאחר שעשית עוול כה חמור לחברך. אמנם בפועל איננו עושים לך זאת, אך צייר בנפשך כאילו כורתים את ידך, ודע שזה העונש הראוי לך, וממילא תרתע מלחזור על מעשה כזה שנית.
הביטוי ההלכתי לרעיון זה עצמו, הוא ששמים את תשלום הנזק בידו של מזיק! לפי ר’ אליעזר (שלא נפסקה הלכה כמותו בכך) המזיק אינו משלם פיצויים על הנזק שגרם, אלא משלם את דמי ידו שלו – כמה היה שווי נזקו אילו היו כורתים את ידו, כדי להדגיש שכך היה ראוי לעשות לו. לכן בא ר’ אליעזר לומר ‘עין תחת עין – ממש!’: עליך להבין שכאשר אתה כורת את יד חברך ראוי שייעשה גם לך כך, ועל כן גם כאשר אתה משלם, הרי התשלום הוא כופר עבור ידך, ואתה נותן לניזק את דמי היד שלך ממש.
נראה להוסיף לכך את דברי ר’ מנחם ב”ר בנימין רקאנטי, מראשוני המקובלים שחיבר פירוש לתורה על פי תורת הסוד. פירושו כאן מבוסס על כך שהאדם נברא ‘בצלמו כדמותו’, ואף על פי שלקב”ה אין גוף ולא דמות הגוף חלילה, הרי שהוא מנהיג את העולם במידות שונות – פעמים במידת הדין, פעמים במידת הרחמים, פעמים בגבורה ופעמים בחסד וכדומה. ההנהגות השונות שבהן מתגלה אלינו הקב”ה – על פי חז”ל הן גילוי של דמות אדם; כביכול כשם שלאדם יש ידיים ורגליים ושאר איברים, כך על הנהגותיו של הקב”ה ניתן לומר שהנהגה זו היא בבחינת יד, וזו בבחינת ראש וכן הלאה. לכן נכתב הפסוק ‘יד תחת יד, עין תחת עין’ וכו’, להדגיש ולהזכיר לנו, שכאשר אדם חובל בחברו, אין הוא פוגע רק בחברו כאדם בשר ודם, אלא הוא פוגע גם בחברו שנברא בצלם אלוקים, ובכך פוגע באותה התגלות אלוקית בעולם.
מחבר המאמר הינו הרב אלעזר אהרונסון ראש תחום פנים אל פנים באל עמי וראש ישיבת ההסדר חולון לשעבר.
